עכשיו תורי לשחק בחול

אני ממש סולדת מהים. למרות שמאד אוהבת. זה מן פרדוקס אידיוטי שכזה. אבל בעצם, יש בזה לא מעט היגיון.

20150606_164833

כאשר מים ושמים נפגשים

כשהייתי ילדה קטנה וחזרנו מהגן, אמא שלי הייתה מעמידה אותנו בפתח הבית ועושה לנו מסדר חול. קפלי המכנס היו נפרשים (זוכרים איך פעם היו מקפלים את מכפלת המכנס החוצה ולא כלפיי פנים??), הכיסים היו נשלפים וכגובה הררי החול, כך גם מבטה העקום של אמי. בימות החורף, אפשר היה ממש להבחין במבטי האושר על פניה של אמי (ואז היינו נגררים אל פנים הבית עם המטרייה המטפטפת ומוחקים לאמי את החיוך.

טיולים אל חוף הים, היו שגורים כמעט בכל סוף שבוע (מלבד באלה שבהם אבי היה נשאר בבסיס. ילדות לאבא בצבא הקבע) ועדיין, ברגע בו היינו דורכים על החוף, המבט הראשון היה לעברו של הים האינסופי. מיד לאחר מכן, לעברה של אמא. אבא היה זה שמגניב אותנו אל החול הרך. וזו הנקודה בה הזיכרונות מסתיימים.

20150606_164811

כמה קל לחזור אל הילדות

גדלתי מאז. התבגרתי..פחות. והסלידה מהחול, לא איחרה להגיע. לא מסוגלת להרגיש את תחושת הגרגרים שאוחזים בכפות הרגלים. נתפסים, כאילו כדי להודיע שיש להם כל כוונה להזכיר לי, כמה אמא "לא מרשה". כשנולד בני הבכור, כל כך נרתעתי מהמחשבה על הנסיעה אל חוף הים. נמנעתי. מים, שלא כחלק ממשחקי האמבטיה, הופיעו רק בחוויות בריכה. ואז נולד בני השני. ערבוב של אתגרי מציאות, תקופה פחות נעימה של פרידה וגירושים. והים, שוב נשאר משהו שאני כל כך אוהבת ולא מסוגלת להגיע אליו.

לפני שבוע, כשאני כבר אם לשלושה, ביקשה הקטנטנה ים. פתאם זה תפס בי. הילדה כמעט בת שנתיים וחצי ולא ביקרה מעולם בים. נכנעתי אל הרצון להעניק להם חוויות של טוב. נמשכתי אל הגעגוע הבלתי מובן למשהו שמעולם לא ממש התחברתי אליו. נסענו אל הים.

שעת בין ערביים. השמש כבר בדרכה לנוח (על הריאקציות הנוראיות שיש לי מהחום, אספר לכם בהזדמנות). תיק של בגדים להחלפה. סל עם מים ופירות. כף ודלי. ושלושה ילדים עם חיוך של אושר צרוף על השפתיים. מביטה במראה האחורית ומבינה ששגיתי. חזרתי בדיוק על מה שעשתה אמי. אולי גם לה לא הרשו לשחק בחול, כשהייתה קטנה…

אני באמת לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הצלחתי לגרום לילדים לחייך, בקלות כזו. רחש המים. רוח שקטה ונעימה ואני. על החול. ברגלים יחפות. השמלה מתבדרת ואני שם ולא שם. הילדה הקטנה קראה לי. לא זו מלאת התלתלים שקוראת לי אמא. זו שהייתי אני. זו שעודני. כל כך כיף לי להודות שנהניתי. החול עטף את כפות רגליי ואני חייכתי. כבר לא אומרים לי שאי אפשר. עכשיו תורי לשחק בחול.

20150606_164942

עכשיו תורי. לשחק בחול.

מודעות פרסומת