עוגיות חמאת בוטנים שיצילו את הילדים שלכם!
בזמן האחרון, הדרדקית עושה לי עניינים עם אוכל. זה כאילו שהיא החליטה לבדוק, כמה הגבול הבלתי נראה הזה, שבין המקרר לקיבה שלה, הוא גמיש. זה התחיל מחוסר שביעות הרצון שלה לאכול את הפירות. כאילו שהיא לא מכירה את אותה התנהלות בוקר, מאז שהייתה בערך בת חמישה חודשים, פצחה גברת פיצקולינה, במניירות של דיווה והודיעה ש"פירות לא". ולא עזרו לי התחנחנויות בסגנון של "ממממממ…תראי כמה זה טעיםםםםםם" וגם לא פרצופי פולנייה שהיו אמורים להותיר אותה עם מצפון מיוסר על זה ש"הנה, אמא הלכה וטרחה, חתכה עבורי תפוח ובננה ואפילו השקיעה וקילפה את התפוז ולא חיפפה עם פלחים בקליפה", הילדה פשוט מסננת אותי (תכל'ס, היא מסננת את קערת הפירות. אני זו שמתעקשת לקחת את זה ללב במקומם).
וודאאאאאאי שזה כך גם אצלנו. NOT.
מליארד סינים לא טועים..
משם, זה כבר עבר למיונים בצלחת ארוחת הצהריים. אורז – כן!!! (הילדה התבלבלה והסיקה שנולדה למשפחת צ'אנג יאנג ושרק בטעות אין לי עיניים מלוכסנות), תפוחי אדמה/פסטה/פתיתים ושאר ירקות – בוודאיייי! אבל על השולחן והרצפה, בהרמוניה מושלמת. את הקציצה היא הופכת לבולונז (זה נראה פחות אסטטי, כשזה מרוח על הכיסא שלי, מה שאני מגלה רק רגע אחרי שהתיישבתי) ובעוף, היא אפילו לא מישירה מבט (ולא. לא עוזר לי כשאני מסווה רצועות עוף בתוך האורז. היא מצליחה להעיף ה-כל מהצלחת, הקטנה הזו!)
אם זה היה תלוי בזאטוטית, שדות שלמים של אורז היו מתכלים בהינף כף..
ביום שלישי האחרון, חלה תפנית, קיצונית עוד יותר, מאשר בפעמים אשר בסיומם אני מוצאת את עצמי מתלבטת אם להסיר זכר מיצירות הגורמה האבסטרקטיות של הקטנטנה, על רצפת חדר האוכל. הגברת פרינססה הראשונה הרהיבה עוז ודרשה חטיף. לא כקינוח וגם לא כצ'ופר (משהו שנהוג אצלנו על בסיס שאינו קבוע וכדרך הבעה של שביעות רצון השליטה העליונה מהפאודלים). אל השולחן הוגשה ארוחת הצהריים והקטנה אפילו לא הביטה בצלחת, ירדה מהכיסא, תוך שהיא מסננת "איפה אורז?!", ניגשה אל ארון החטיפים, שילבה ידיים ופסקה – חטיף.
ועכשיו – הדילמה
התגובה הראשונה הייתה להביע את עצמי עם מחוות יד, שתגרום לילדה להבין שכדאי לה לחזור אל כיסא האוכל, אם היא לא רוצה לגלות מה הן תופעות הלוואי של הצד המרוקאי. אבל אז, התרציתי. (זה לא קרה כל כך מהר, אבל אני דואגת לחסוך מכם את הניסיונות שלי לגרום לפוחזת לאכול מנתח הדג והירקות). הילדה רוצה אורז – הילדה תקבל אורז (ואני אקבל את המשחק הזה, שאני אעשה עם עצמי אחר כך, שנקרא "כמה גרגירי אורז תלקטי היום מהתלתלים של האפרוחית..")
אז בישלתי לה אורז. כזה שיצא אחד אחד (כי אני אלופה בבישול. ואתם הרי לא באמת יכולים לדעת איך הוא יצא), הנחתי תלולית של הגרגרים הלבנים על הצלחת והגשתי אל הגברת אחר כבוד ובקול תרועה (התרועות הגיעו ממנה "אמא! פווווו. חם"). הילדה טיפסה אל הכיסא, הישירה מבט אל הצלחת, אחזה בכף ו..אכלה. ולא רק שהיא אכלה, היא גם סיימה. את הכל. מינוס 12 גרגרים (אמרתי לכם…המשחק).
פחות מחצי דקה אחר כך, בעודי באמצעו של סשן מחיאות כפיים מתלהב והגברת 87 סנטימטר שולפת שקית של במבה מהארון ומושיטה אותה לעברי, כדי שאפתח אותה עבורה. הפולנייה ממהרת להשתלט עליי, כשאני תוהה אם הקטנה אכלה את האורז, כי הייתה רעבה, או יותר מכיוון שידעה שכדי לזכות בחטיף, היא צריכה לרצות אותי קודם.
ככה…לא נראית אמא מרגרינה.
תקראו לי אמא מרגרינה. תקראו לי אמא סמרטוט. (נראה אתכם…) אני בחרתי להיות אמא סב(מ)בה. ולמה בעצם לא להרשות לקטנה לאכול חטיף במבה? היא הרי אכלה את ארוחת הצהריים, אז אני יכולה לסמן "V", על ענייני החינוך. ושיהיה ברור, שזה ממש לא מכיוון שהיא אחת הפעוטות היותר עקשניות שיצא לי להכיר (ואני אכחיש שאמרתי זאת..) אני באמת רואה בבמבה, כחטיף בריא ומזין (יעידו על כך משמרות שלמות בזמן השירות הצבאי).
הסקילה – זה כאן
עכשיו וודאי יקומו כמה הורים ויתרעמו על כך שאני מניחה לילדה שלי להלעיט עצמה בחומרים שאינם בריאים. אז בדקתי. ונכון, שזו לא האפשרות הראשונה לארוחה בריאה ומזינה שעולה על דעתי, כשאני מבקשת לדאוג להתפתחות ילדיי, אבל כצ'ופר טעים, שמגיע אחרי הארוחה, זה הרבה מעבר למקובל, ישנם מחקרים לא מעטים, ממקורות מביני עניין שרק מחזקים את היותי אמא סבמבה (למשל המחקר הזה שמראה שבארץ יש הרבה פחות מקרים של אלרגיה לבוטנים בזכות צריכת במבה בגיל צעיר. So much win!), שדואגת לבריאות ילדיה ובמיוחד כשזה מגיע במקום בלאגן התנצחות שלם, מפרגן לקטנה פינוק ולי, מצפון שקט (וגם כמה במבות שפילחתי לקטנטנה, כשהיא לא הבחינה…)
מאחד עד עשר, כמה מתחשק לכם עכשיו???
התובנות והעשייה
אחרי שגיליתי שמה שטעים לה, גם בריא לה, קסמתי לקטקטית, "עוגיות במבה". עכשיו…כשהיא מבקשת ממני משהו טעים, אני מכינה לה, את עוגיות הבמבה של פיצקולינה.
העוגיות בשבילה. הכפית…בשבילי.
ספוילר
בהזדמנות…תזכירו לי לספר לכם, מה קרה כשנתתי לקטנה קוביית שוקולד מריר, כשהיא התעקשה ששנת הלילה תתחיל בשש בערב ואני לא נהניתי מהמחשבה על לונה פארק במיטה שלי.
