מה הייתם עושים אם היה ניתן להחזיר את הזמן לאחור?
דפדפתי השבוע באחד מאלבומי תמונות הילדות שלי (אחת מתופעות הלוואי של כמעט יום הולדת. הנוסטלגיה) כשנתקלתי בתמונה שצולמה לפני כ 34 שנים. התמונה הזו הכילה נקודה כל כך יקרה בזמן. חגיגת יום ההולדת השנייה של אחותי. הוריי, אחותי הצעירה ממני ואני (שני אחיי טרם נולדו אז). ליד שולחן ערוך, נרות ואווירת חג. הוריי שניהם שמחים ואני, בחיוך שמרוח מקצה לקצה. משפחה.
פתאום זה הכה בי. בתמונה הזו, הוריי היו צעירים רק במעט ממני. הסתכלתי בתמונה שוב ושוב. מנסה לדמיין לעצמי מה עבר להם במחשבות באותו שלב בחיים. וודאי גם הם חשבו על הבית שצריך לקיים, המשפחה שצריך לפרנס. האם גם הם חשבו אז, כמו שאני חושבת לא אחת בהווה, מה יהיה כשהשנים יחלפו? כשילדיי יגדלו ויהיו בני גילי, כיום. אני מודה שהנקודה הזו ערערה אותי לא מעט. להתבגר ולהזדקן.
אני אוהבת את ההורים שלי. יש לנו אמנם חילוקי דעות לפעמים, בערך כמו שקורה בכל משפחה. הדעות שלהם לא תמיד הולכות יד ביד עם אלו שלי ויש גם רגעים שבהם אני עלולה לכעוס, על התנהלות כזו או אחרת שלהם, שלא לדבר על הפעמים שבהן הם עצמם מתווכחים ואני מוצאת את עצמי באמצע של כל זה, לכאורה נאלצת לבחור צד, אבל מקפידה להישאר תמיד בעמדה ניטרלית. אבל זה לא משנה את העובדה שאני אוהבת אותם. שהם חשובים ויקרים לי.
שניהם כבר לא ממש צעירים (אבא, אמא, אם אתם קוראים את זה, אז סליחה. בחיי שלא התכוונתי להעליב). אמא שלי, מקפידה כבר כמה שנים על תזונה מבוקרת, הליכה לחדר כושר וטיפוח. אני מעריצה אותה על כך. באמת (אמא, אם את קוראת, ראית כמה נחמדה אני??) אבל אבא שלי, מכעיס אותי לא מעט. לפעמים, זה כאילו שהוא חוזר לגיל הנעורים, אבל מהחלק הפחות נחמד של העניין (ואני לא בטוחה שיש זוויות נחמדות לגיל הזה, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי…)
די ברור לי, למשל, שאם אטלפן לפני השעה עשר, רוב הסיכויים שלא אזכה למענה. אדון אבא שלי מתעורר לו בעצלתיים (לפעמים הוא מחליט להישאר במיטה, כי "מה כבר יש לי לעשות בחוץ…?") ארוחת הבוקר שלו מורכבת מקפה ועוגייה ואם אנחנו לא מבקשים ממנו שיגיע לאכול איתנו את ארוחת הצהריים, אני יכולה רק לתאר לעצמי מה הוא כבר יאלתר לעצמו. הוא לא מקפיד על מעקב רפואי תקין ובגדול, מתנהג יותר כמו סגפן מאשר כמו אדם שאמור ליהנות מהתקופה שבה ילדיו כבר גדלו ובגרו וגם הדאגות הקיומיות כבר לא ממש רלוונטיות. 
כבר כמה זמן שאני מבקשת ממנו להתחיל ולצרוך תוספי מזון ולהקפיד יותר על צריכת הוויטמינים שלו וכשהבנתי שזה יצליח לי בערך כמו לדבר אל הקיר, התחלתי לקרוא קצת וללמוד יותר על הדברים. יום אחד, גם אני אגיע לשם. לפני כמה שבועות, באחת משיחות האגב (שבהן אני לומדת על עוד מכאוב או דווי של אדון אבא שלי) גיליתי שאבא שלי מתמודד עם שרירי רגליים תפוסים. זה קורה לו בעיקר בזמן השינה וזה הצליח להטריד אותו עד כדי כך, שהוא שיתף אותי.
נזכרתי שלפני כחודשיים, כשהתוודעתי לסדרת שמני הגוף של Frei ol, גיליתי גם את "מגנוקס", תוסף מגנזיום שעוזר להתמודד עם עייפות, כאבי שרירים ופרקים ועוד לא מעט סימפטומים שמונעים מאיתנו חיים מלאים ושלמים. סיפרתי לאבא שלי על התוסף, שיתפתי אותו בחיוניות שיש למינרל הזה עבורנו וביקשתי ממנו שינסה לצרוך אותו. כל שהוא זקוק לו, אלה חודשיים של צריכת התוסף והוא יוכל להיווכח בשינוי בעצמו. לשמחתי, אבא שלי סומך עליי והבין שאני רוצה רק בטובתו ומאחר ונמאס לו מהשרירים התפוסים, הוא מתחיל לנסות מגנוקס.
ואחרי פוסט משפחתי במיוחד, מאחר והפעם במגנזיום עסקינן ובעובדה שכבר מזמן הבנתם כמה אני מתחברת למשחק באוכל ולחשיבות המזון לנשמה, בחרתי לשתף אתכם במתכון ללחם הבננות והאגוזים שלי. ואם תאהבו אותו ותרצו להמשיך ולעקוב אחרי, אני אשמח אם תירשמו מטה, כדי שתוכלו לקבל התראות, בכל פעם שאכין עבורכם קסם טעים חדש.
לחם בננות ואגוזים
מכניסים לקערת המיקסר, את הביצים, הסוכר, ליקר הלימון, תמצית התפוזים ותמצית הווניל ומערבלים במהירות גבוהה, בעזרת מקצף בלון, עד לקבלת בלילה תפוחה ובהירה. מנפים פנימה את החומרים היבשים וממשיכים לעבד, בעזרת וו גיטרה, עד לקבל עיסה אחידה. חשוב שלא לעבד יתר על המידה. מוסיפים אל הקערה את מחית הבננות ומערבבים בעזרת מרית, עד אחידות. לבסוף, מוסיפים את האגוזים ואת השוקולד צ'יפס ובעזרת מרית, מערבבים עד לקבלת תערובת אחידה. מעבירים את התערובת לתבנית (אני עשיתי שימוש בתבנית כיכר מלבנית ורחבה) ואופים בתנור שחומם מראש ל 170 מעלות צלזיוס, למשך כ 45 דקות ועד שהלחם מזהיב.
פינגבק: הגיל שאפשר להתחיל – שלושה טריקים מעולים ואחד משהו טעים | זה מה שהיא אמרה