לא תמיד זה משחק ילדים
ירימו יד, כל ההורים למתבגרים. כן כן. גם אתם, אלה עם בני העשר שהחליטו ביום בהיר אחד שמעכשיו זה "בדרך שלי, או בדרך המהירה אל התקף עצבים". כמה מכם נוכחתם להבין שמרגע שהם מגבשים לעצמם זהות, זוהי דרך ללא מוצא, לעבר מונולוג מתמשך? זאת אומרת…הם מדברים ואנחנו, לרוב, המומים מכדי להצליח להוציא הגה.
חגיגות ניצחון, בכל פעם שהם מצליחים לעצבן…
אז יש לי שניים כאלה. כבר מזמן לא בני עשר, אבל גם בהתקרבו של בן התשחורת לגיל 18, לא ממש נראה כאילו העניין הזה עומד להסתיים בקרוב. אני מודה, אצלנו זה התחיל יחסית מאוחר. עד גיל 15, עדיין הילך לו מלאך בקרבי. ילד מנומס, שלא מרים את קולו, גם כשמשהו ממש לא מוצא חן בעיניו. מגיש עזרה, מבלי שאבקש בכלל. הייתי בטוחה שהנה, זה עומד לדלג עלינו. כבר התחלתי לתכנן, איך אני יוצאת בנאומים לכלל עם ועדה, על כמה שוודאי שעשיתי משהו טוב, שכך יצא.
רגע. שנייה. שלא ישתמע כאילו יש לי טרוריסטים בבית. אני מקבלת מהם עזרה עצומה! באמת. כמעט ואין תרעומת, כשאני מבקשת מהם לסדר את החדר, או להחליף מצעים. הם אפילו עוזרים בבית. הרבה יותר משאר בני גילם. את זה אני כותבת בוודאות.
אבל..
הקטע הזה של לחזור ולבקש. שוב ושוב. מילא, היו אומרים לא רוצים. אז הייתי כועסת קצת, אולי בוחרת לעשות להם "דווקא" כשהיו מבקשים ממני משהו. אבל לא. הם כמעט מיד מגיבים בחיוב. אבל בין להביע נכונות לעזור ועד שהדבר ממש קורה – נצח. ובקשות חוזרות ונשנות ואז גם הקריז מתחיל לעבוד (בכל זאת..לא סתם אני מפתחת את החזות המרוקאית שלי..)
ולא רק זה. בזמן האחרון, יש את הקטע הזה של לגלות שהם עושים קיצורי דרך. אז אני מבקשת מהם משהו, כמו לבדוק עבורי אילו פריטים צריך להוסיף לרשימת הקניות (תוך כדי שאני מנסה להיות סופר יעילה וממתינה על הקו, מול איזשהו גורם ביורוקרטי), הילד יוצא מגדרו ומכתיב לי את הדברים החסרים ואז אני מוצאת את עצמי עם ארבעה קרטוני חלב במקרר. של ליטר וחצי. עם תוקף של שבוע!
אני ממש מדמיינת לעצמי איך אתם יושבים עכשיו מול המסך. מרימים גבה ומסננים "בכיינית" בין זוג שפתיים קפוצות. צודקים. אני באמת קצת מקטרת. אבל מותר לי לפעמים. במציאות של היומיום, אלה רק הם ואני. חיי החברה שלי מורכבים בעצם מכמה קבוצות וואטצאפ (חלקן שוקקות חיים כמעט 24/7..) וזו הדרך שלי להפוך את מעט הזמן הפנוי שנותר לי, למסיבה. (מאחד עד עשר, כמה פתטית יצאתי עכשיו??) ואני באמת באמת שלא מקטרת. אולי רק מעט. בורכתי בילדים מדהימים. כל אחד ואחת מהם. הם מסבים לי אושר עצום. כזה שגורם לכל טיפת כעס להיעלם די מהר, בסופו של דבר. בדרך כלל.
אתמול בבוקר, הכנתי לעצמי את ספל (טוב, אז דלי) הקפה שלי וניגשתי אל ארון העוגיות, כדי לחפש משהו נחמד שיעזור לי להתחיל את היום כמו שצריך. כמובן, שאחרי שדאג יורש העצר לצייד את הבית במספיק חלב למקרה שככככל החלב בעולם ייגמר פתאם, היה זה רק הגיוני, שאפילו עוגייה אחת לא אזכה לקבל. אז מאחר ולא מאיימים על יונה עם יין (ולא משנה מאיזה בציר הוא וכמה זמן עבר, מאז שכחתי שיש לי בקבוק שמחכה לשעת משבר), קודם כל הוצאתי חמאה. בסופו של דבר, מהנקודה הזו, זה יכול רק להפוך ליותר טוב.
סוכריות בצק (כ 70 עוגיות)
מוכנות למסדר המפקדת
מכניסים לקערה רחבה את החמאה והסוכר ומתחילים לטרוף (את מורת הרוח מחיסול כל העוגיות בבית, עדיף היה לי להחצין כך..) עד לקבלת משחה אחידה, תפוחה מעט. מוסיפים את הביצים, את הווניל וגרידות הפרי וממשיכים להקציף עוד כדקותיים. עכשיו, מוסיפים את תערובת הטחינה והדבש, אגוז המוסקט והמלח ומערבבים עד לקבלת בלילה אחידה. אחרונים חביבים, יכנסו בהדרגה ולסירוגין, קמח השקדים והקמח התופח ואותם כבר נעבד ידנית. בתחילה, תהיה התערובת ממש רכה, אך לאחר שנסיים להוסיף את הקמחים ונתחיל ללוש, יתקבל בצק רך ונעים למגע. ריחות ההדרים והחלבה שתיווצר מהטחינה והדבש, יגרמו לכם לרצות לטעום מן הבצק כמו שהוא. תתאפקו.
אחרי שתחלקו את הבצק לארבע חתיכות, תוכלו לרדד כל חלק, בין שני גיליונות של נייר אפייה, עד לקבלת עלה בעובי של כחצי סנטימטר. בעזרת מיקד, בכל צורה שתבחרו, תוכלו לקרוץ את העוגיות המופלאות הללו, להעביר אל תבנית אפייה, מעל גביי נייר אפייה ולאפות אותן, בחום של 160 מעלות צלזיוס, למשך כ 13 דקות, עד להזהבה קלה.
עכשיו, אני רק צריכה למצוא דרך למנוע מהעוגיות להיעלם כל כך מהר..
