על תובנות של אתגרים ולחם של אלופים
סוכות. חול המועד. חופש. תענוג! למעלה משבוע ימים שבהם הילדים איתי בבית. 24/7 של המריבות שלהם, שמצליחות להקפיץ לי את הפיוז ובאותה המהירות, להירגע. להביט בהם, כשהם יושבים יחד, בין אם בשעת הארוחה, או סתם (כי הכרחתי אותם להתנתק מאינספור המדיות שלא ברור לי למה ואני עדיין ממשיכה לרכוש למענם) ולברך על כל מה שניתן לי. אפילו על הטוב פחות. משם, אני תמיד יכולה רק לצמוח.
היו לנו חודשיים מאתגרים. המילים הלו, לא מצליחות לאגד בתוכן את אנדרלמוסיית הרגשות וכאוס המעללים. בני בכורי, זה שזיכה אותי בתואר "אמא" ובשבע עשרה השנים האחרונות מוסיף עוד ועוד תארי גאווה ואושר לחיי, קיבל לחייו שלו עוד התמודדות, נוסף על זו שאיתה נולד. קדמו לכל שנתיים של חוסר וודאות. של כאב ולבטים. היו אלה שנתיים סיזיפיות. מרוץ הולך וגובר, אחרי מענה שייתן מזור למכאוביו. היו אלה שנתיים שבסופן, אמנם קיבלנו מענה, אבל המסע רק התחיל.
אחד העקרונות על פיהם אני חיה בשנים האחרונות, גורס כי אדם לא מקבל לחייו, אלא את מה שיודע היושב מעלה, כי יוכל לו. צלחתי לא מעט. העשור האחרון לחיי שפע מהמורות וידע לא מעט ריקושטים של אתגר כזה או אחר. ממקום של גילוי נאות, עמוק בתוך כמה מהאתגרים היותר קשים שידעתי, לא תמיד הצלחתי לתפוס באופטימיות. יותר מאחת, מצאתי עצמי כמעט ומשחררת. מניחה לייאוש לאחוז בי ולעשות בי כבשלו. אבל הוא לא הצליח. ברגע של התפכחות, קמתי על רגליי, ניערתי את אבק התסכול והמשכתי.
כל זה היה בהתחלה. כשעוד הייתי צעירה. הן בגיל והן בהתמודדויות מולן מצאתי את עצמי. עם כל מאבק, גיליתי בעצמי כוחות חדשים. יכולות טובים יותר מבעבר. לעמוד מול האתגר, להביט בו עמוק ב"עיניים" ולנצח אותו בחיוך ענקי.
את האתגר האחרון עדיין לא צלחנו. עברנו אמנם כברת דרך לא קצרה, ידענו צער וכאב (ואני אמנם כותבת דבריי בלשון רבים, אבל האלוף האמיתי הוא בני שלי. נועם) חווינו ועודנו חווים, אישפוזים, טיפולים, בדיקות ומעקבים ויחלפו עוד כמה חודשים, עד שאפשר יהיה לאמר שאנחנו בדרך הנכונה, אבל מי שהוכיח את גדלות הרוח הרבה ביותר, הוא ללא ספק נועם. בגילו, לא ידעתי הרבה מעבר לבחינות בגרות ודילמות של מתבגרים והנה הוא, מתמודד עם דברים שבני גילו ואף מבוגרים ממנו, לא יאלצו לעבור.
בצק שמרים. הרגע הזה שהוא מאיים לעבור את שולי הקערה..
אפיתי למוסקיטרים פיצות לארוחת הצהרים. מאז סיים יורש העצר את הטיפול הראשוני, אני מפרגנת לילדים קצת יותר מאגף ה"ג'אנק" לכאורה. יש לו לנועם, לא מעט משקל שעליו לחזור ולהעלות על גופו וכל השאר, נהנים מההפקר. הדרדסית טלפנה והזמינה את סבא שלה להצטרף ולשמחתנו, הגיע גם אחי הקטן ושניים מחבריו האהובים עליי במיוחד. הפעם, התחשק לי להעניק לבצק מעט יותר איטליה, אז עשיתי שימוש בתבלינים והם מצידם, עשו רק טוב לבצק. נועם, אמר שהוא מתגעגע ללחם שלי ואני מניחה שכבר די ברור לכם, שאחד התענוגות הגדולים ביותר שלי, הוא לפנק. וכך יצא שמאותו הבצק עלו על השולחן פיצות שופעות גבינות ומעלות ניחוחות ולחם איטלקי – פריך, אוורירי וטעים טעים. אתם חייבים לנסות!
לחם בניחוח איטלקי. חסרה רק החמאה.
לחם בניחוח איטלקי
הפירורים הם ההצלחה האמיתית!
המון בהצלחה
אהבתיאהבתי
תודה רבה יקירי!
אהבתיאהבתי