הקלות הבלתי נסבלת של המקלדת

אנשים שמתיימרים להכיר אותך, מבעד לשכבות מסך מנוכרות. ממהרים לשפוט. להטיל דופי. להכפיש. להסב נזק כה רב, כשבקצות אצבעותיהם ניתנת להם היכולת הקלה (מדי) לחרוץ גורלות. רק לחיצה אחת, פשוטה לכאורה ואין דרך של ממש לחזור לאחור. גם לא לאחר שישגו ויאמינו שאם ימחקו את קביעתם, כאילו לא קרה דבר. id-100235790

אנשים שיוצאים בקביעות נחרצות. אמירות שאין להן כל יסוד. מבלי לעצור לרגע, לספור עד עשר (ואז שוב), לפני שיפגעו, או יכעיסו. לפני שישנו גורלות לתמיד. כמה עצובה התובנה הזו שעלתה בי פתאום..

טוב. זה לא באמת פתאום.

אני אמנם מתעקשת להקיף את עצמי בכמה שיותר תום. מנסה לשמר את הרסיסים האחרונים של הנאיביות שכבר מזמן נטשה אותי. בין השאר. נמנעת במודע רב, מלהושיב עצמי מול מסך הטלוויזיה ולהאביס את נפשי, שעמוסה מלכתחילה בשלל חיצי מציאות, בעוד ידיעות על רוע ואכזריות בני האנוש. בוחרת שלא להעמיק בגיליונות היומיומיים של הקידמה. ללמוד עוד על זדון, תככים, תועלתנות. למה לי? האם אין די מזה שמקיף אותנו גם כך? ועדיין..המציאות האישית שלי, סיפקה לי די והותר כדי ללמוד על בשרי, מהמעללים של בני האדם. לחלקם אין כל זיקה אל הגדרת האנושיות הכוללנית.

id-100162353בכל פעם מחדש, אני מגלה שעל אף כל מה שעברתי בחיי, נותרתי נאיבית. גם כשהייתי בטוחה שזהו, יותר מזה לא יצליחו להפתיע אותי, מתרחש עוד משהו, שגורם לי לערער על ההנחה הזו. אנחנו מקיפים את עצמנו בעוד ועוד אנשים. רובם המכריע ווירטואלי. זרים לגמרי, שלא מכירים אותנו כלל. אנחנו מפזרים אחרי עצמנו פירורים של חיים. שברירי רגע. זיכרון בדמות תמונה מחוויה משפחתית. סימון מקום בו דרכו רגלינו לרגע. והנה, אותם אנשים שלא ראינו מעולם, מביעים את חיבתם, את אהבתם. משדרים תמיהה או כעס. דומעים איתנו. וכל זאת מבלי שידעו באמת, מי אנחנו.

אמש, עשיתי טעות פטאלית ובחרתי להגיב באחת מאמירותיו של חבר יקר. עשיתי זאת, תוך ידיעה ברורה שטוב, לא יצמח מכך. עשיתי זאת, כיוון שלמרות רצוני העז שלא להיכנס לדיון בנושא מאד רגיש, שלא היה לי לרגע ספק שיוביל לריקושטים מהם ניסיתי להימנע (ביניהם, חשיפת פרטיותם הרפואית של ילדיי). עשיתי זאת, כיוון שהיה מאד חשוב לי להביא לידיעתו של אותו חבר כה יקר, את הסתייגותי מקביעתו הנחרצת. ועל אף שביקשתי לכבד את פרטיותי, היה מי שמיהר לקבוע, לחרוץ, לשפוט ולהוכיח. באפס ידיעה אישית. מבלי לבקש הזמנה לבקר בחיי, בטרם מוקיעים אותי על בורותי. לכאורה.

אין לי קצהו של מושג, איך הצלחתי לשמור על איפוק, במקום בו כבר מזמן עזבה אותי הסבלנות. לא ברור לי איך בררתי מילותיי כה בקפידה, מתבטאת בנימוס ששמור למתי מעט, כשמה שהכי רציתי לעשות, היה לסתום את הגולל על אותו הדיון, באומרי כי בחרתי להגיב לאותו הפוסט, כשאני מסייגת את הקביעה הנחרצת בשם אומרה, אך מבקשת להימנע מלבסוס באותה ביצה טובענית של סחי מילולי פוגעני וכי במחילה מכבודו של חברי היקר (יקר באמת), ומהרצון שלו לעורר דיון כזה או אחר, יכולים כל אותם אנשים קיצוניים וחובבי דחיסת אפיהם למקומות לא להם, לישוק לי בעכוז הטוניסאי הסקסי שלי וללכת לחפש לעצמם מי שהם עשויים לעניין לו את הקצה של הציפורן. המלאכותית.

הפעם, אין מתכון. עצביי רופפים יתר על המידה. שידעו כולם, שזה מה שעלול לקרות, כשמטרידים את שלוות נפשי. אולי כך ימנעו מלאתגר את שאל לו לאדם הנבון מלעורר.

id-100105482

  • ועם התקרבו של חודש הרחמים והסליחה, מבקשת הכותבת להתנצל עמוקות בפני מי שאמירותיה הבוטות עלולות לפגוע בנימי נפשו העדינה, שלא במזיד, חלילה. אין ולא הייתה כל כוונה לכך. היא עצמה, אוהבת אדם, באשר הוא (מרחוק. בווירטואליות מוחלטת). ולמי שזה לא מספיק לו – בעיה שלו.
  • אין באמור לעיל, הזמנה לעורר דיון בנושא. כל הבוחר לעשות כן, עושה זאת על דעתו האישית ותוך ידיעה ברורה אודות הריאקציות שעלולות להיווצר עקב כך.
  • ואל תשכחו אף פעם, זה (תמיד) מה שהיא אמרה.
מודעות פרסומת