נאחזים בכוח באוויר
אנחנו מביאים אותם אל העולם הזה, ממניעים כמעט אגואיסטים. בין אם זה בגלל שהשעון הביולוגי שלנו מתחיל להרעיש ממש חזק, או אולי אם כבר סימנו וי על שאר הדברים שהגדרנו לעצמנו עד לאותו הרגע הזה בחיים, ולפעמים..זה פשוט מכיוון שאנחנו לא רוצים להישאר לבד. אבל תהה לכך הסיבה אשר תהיה, מרגע שהם כאן, רובנו נקדיש חיים שלמים, רק למענם. הילדים שלנו.
בעוד קצת יותר מחודש, אני אחגוג שוב אמאלדת. 17 שנים מאז הפעם הראשונה ואני עדיין מתרגשת בכל פעם שהיום הזה מתקרב. בני בכורי יחגוג 17 ועל אף שכבר מזמן הוא לא מרשה לי לערוך לו מסיבות יום הולדת רבות משתתפים, אני ממשיכה בכל שנה לחשוב על דרכים להפתיע אותו ולהעלות חיוך על שפתיו (נועם…אם אתה קורא את זה, אז מבחינתך השנה זה עוגה וכרטיס ברכה. סבבה?)
החיים שלי כאם
אלה יכולים להיות מחולקים לשני חלקים מובהקים: האתגרים והאושר. מאז נולד בני בכורי, ועד לרגע כתיבת שורות אלו ממש, עברתי לא מעט. כאדם, אישה וכאם. אם ההורה הממוצע דואג לכל צרכיו הבסיסיים של ילדיו; מזון, ביגוד, השכלה וכיוצא בזה, הרי שהורה לילד בעל מגבלות פיזיים, מוצא את עצמו נאבק בנוסף לכל זאת, גם בביורוקרטיה רפואי, ניתוחים, טיפולים משקמים ושאר תענוגות מפוקפקים שכל אחד היה שמח להימנע מהם. הורה כזה, לא יהסס להפוך שולחנות, כדי לוודא שהילד שלו זוכה בטיפול הטוב ביותר, כשהעלויות הופכות להיות מינוריות, גם אם אין לו מהיכן להביא אותן.
גם היום, אחרי כל השנים שחלפו מאז, אני זוכרת את הרגע בו קיבלתי את האבחנה הרפואית למחלת הגיד איתה נולד בני בכורי. את הרגע בו הובהר לי שהילד שלי לא יהיה כמו שאר הילדים ושכדי להצליח לקום וללכת, הוא יעבור ניתוחים לא מעטים וטיפולים לא קלים. באותה הנשימה הבנתי, שמאותו הרגע, אני יוצאת למלחמה. לא עוצרת כדי להסס. לא מפסיקה, כי נגמרו לי הכוחות. ממשיכה, עד ש..עד שבכלל. כשנתיים לאחר מכן, שמעתי זאת שוב. הפעם הייתי כבר אם לשניים. דמעות לא היו שם. רק החלטה נחושה להמשיך להתמודד, להתגבר ולנצח.
ואנחנו עושים זאת!
מאז ועד היום, הם נלחמים כאריות ואני לצידם. המערכת החיסונית שלהם אינה כשל שאר הילדים. הם רגישים יותר לזיהומים ולמחלות. וכאילו שלא מספיק, זיהומים כאלה קיימים בחוץ בשפע. מסתובבים בחלל האוויר ורק מחפשים את זה שיהיה הכי קל להיטפל אליו. האוויר שאנחנו נושמים, מלא בזיהומים. כימיקלים שנפלטים על ידי מפעלים מזהמים, רמות קרינה שהולכות וגדלות וחוסר האחריות שלנו, כבני אדם, שלא ממש מצליחים להפנים את העובדה שאנחנו פוגעים רק בעצמנו ובדורות הבאים. מה גורם לבני האדם להשמיד בשיטתיות את הכדור עליו הם חיים?
ועדיין, שיעור החולי שלהם, לעומת ילדים אחרים, היה כמעט אפסי. למה?? מכיוון שלא נתתי למגבלות הפיזיות שלהם להוות מכשול. כי דאגתי להם לתזונה הטובה ביותר הקיימת. כי הקפדתי שיהיו תמיד בסביבה נקייה (יש מי שעד היום צוחק על בחירת המגורים שעשיתי, אבל היא מצליחה להוכיח את עצמה לא רע) ובמיוחד, מכיוון שעם כל אתגר שצץ, התמודדנו בלי להסס לרגע. בעולם שבו לא טורחים לשמור על הקיים, מצליח המוח האנושי למצוא שפע של פתרונות לשיפור.
האתגרים לא ממש מניחים לנו. בירור רפואי, רודף בדיקות מכאיבות וטיפולים סיזיפיים לא נגמרים. רק מתחלפים. האריות שלי מתמודדים עם הכל באומץ אדיר. מתמודדים ומנצחים. ואני? אני מתמלאת אושר עצום, רק מעצם היותי "האמא של". האושר מציף אותי בכל יום מחדש. אבל מאחורי חזות של לביאה, מכורבלת לה ילדה עייפה ושברירית. לפעמים..בלילות, כשכולם כבר ישנים והבית שקט, הילדה הזו מניחה לדמעות לצוף ולעלות. היא דומעת, כי היא מרגישה שעוד רגע ונגמר לה הכוח. היא בוכה, כי זו הדרך שלה לרוקן את כל הכאב שהצטבר. את הבדידות שלא מניחה לה. היא דומעת ובוכה ואז שוטפת את פנייה וקמה להמשיך הלאה.
תמיד כיף להיעזר בקטנטנים..
יש לה עוד כמה טריקים בשרוול, כדי להרגיש מעט יותר טוב. היא גילתה שאוכל מנחם עושה את זה לא רע. עכשיו תסלחו לה. היה לה יום לא מוצלח במיוחד והיא קמה להכין לאריות שלה ולעצמה משהו מנחם וטעים. הם הרוויחו את זה בענק.
בקערת המערבל, מעבדים את השמנת להקצפה, רק עד לתחילת קבלת קרם יציב. אין צורך לעבד יתר על המידה. מוסיפים את החלב הממותק ואת תמצית הווניל ומקפלים בתנועות עטיפה נמרצות, אבל לא בהתלהבות יתרה. זה הזמן להכניס לבלילה, כל תוספת שעושה לכם נעים בלב ובפה. מערבבים מעט ומעבירים את התערובת לקופסה מתאימה. מכסים ומעבירים אל המקפיא. הגלידה תהיה מוכנה לאחר כארבע שעות.
תפנקו את האהובים עליכם. ותפנקו גם את עצמכם. 
איך ידעת שבדיוק הבאתי מכונת גלידה ואני בדרך להכין לבני בכורי לסיום הלימודים? אני אקח את המתכון שלך כבסיס
חופש נעים
אהבתיLiked by 1 person
תתחדשו!!! נכון שתתייג אותי בתמונת התוצר הסופי?? לבריאות ובהנאה יקירי ושתהיה לכם חופשה קרירה ומלאת אושר וחוויות!
אהבתיאהבתי