יש לי חלום – על דברים שמחליטים להוציא מהמגירה

מתי בפעם האחרונה, הבנתם מה אתם רוצים להיות, כשתהיו גדולים? קרה לכם כבר שהבנתם שהדבר שהכי תרצו לעשות בחייכם, מסתתר מאחורי יותר מדי ערימות של "צריך", או "חייב" ולא מצליח להניע את עצמו אל מגש ה"רוצה"? איך מביאים את עצמכם אל החלק של ההגשמה והמימוש, לפני שמגלים שיותר ממחצית חיים חלפה ואתם לא מגיעים לשם?

כבר כמה שנים שאני מתבשלת עם עצמי. על אש קטנה. משחק משעשע של מילים, במיוחד לאור העובדה שמאז אני בת בערך 11, המקום שהרגיש לי הכי טוב, הכי מנחם, הכי מעצים, היה במטבח. כן כן. אני רואה את הגיחוך עולה שם על כמה שפתיים. אישה..מטבח. זה משעשע גם אותי. בחיי. אבל מאחר ואף פעם לא ראיתי את עצמי כפמיניסטית גדולה, אני אשאר במטבח. בתנאי שאתם תתפסו מקל של ספונג'ה ותעבירו סמרטוט. אני שונאת לעשות ספונג'ה.

ID-100381167

ומהו החלום שלכם??

לפני בערך שנתיים, הגעתי לתובנה. הבנתי בדיוק מה אני רוצה לעשות שאהיה גדולה. זה הגיע עם תובנה מקבילה. אני אינפנטילית שלא רוצה להשתנות. אבל מה שאני כן רוצה, הכי רוצה, זה להיות מיכל האופה. אני רואה את עצמי עומדת במאפייה הקטנה והמזמינה שלי, ניחוחות מאפים טריים מושכים אנשים מכל עבר והם נכנסים, כדי לגלות מה יוצא מהתנור שלי וכמה מהר, זה יכול להיות אצלם בבטן.

אפילו, כשלמדתי אדריכלות ועיצוב פנים, לפני כשש שנים, פרויקט הגמר שלי היה עיצוב המאפייה שלי. "מישנוש" קראתי לה. היה בה קיר שרובו זכוכית, כזה שיעניק לאורחים הצצה אל מרכז ההתרחשות ושולחנות לבנים ועגולים, עם פיתוחים מעוצבים, בסגנון פטיסרי צרפתי. הכיסאות היו מרופדים בנוחות, כדי שיגרמו למבקרים לרצות להישאר עוד ועוד ומלודיות פסנתר רכות, מנעימות את זמנם של כולם. וגם את זמני שלי.

חלפו מאז לא מעט שנים והחלומות, על אף שטרם קרמו עור וגידים, עדיין חוזרים וצפים מדי פעם. בתקופה האחרונה, זה קורה לעתים יותר ויותר תכופות. המציאות נותנת פייט די רציני, עם התמודדויות בירוקרטיה, בלתמים של מציאות והתנהלויות ילדים. ברור לי שזה יקרה. זה חייב לקרות. העולם חייב לטעום את "מישנוש". ועד שזה יקרה, אני חולמת בקטן. ממשיכה לרקוח לעצמי עוד מאפה חדש. רוקמת עוד עוגה טעימה. קיר הזכוכית עדיין לא קיים, אבל תמיד יש מי שמבקש להציץ ולטעום. וזה הסוד הגדול שלי. זה…והעובדה שאני כנראה ממש טובה במה שאני עושה (אם אני אחכה עד שמישהו פה יחמיא לי….)

בינתיים, ועד שזה יקרה, אני נהנית להמשיך וללמוד. ללמד את עצמי ולהשכיל מאחרים, מוכשרים וטובים. עם התוצרים שלי, אני יכולה לפנק את האהובים שלי (ולהרוויח עוד כמה נקודות זכות) והשלב הבא, יהיה גם לשווק את עצמי, לקהל נרחב יותר.

בשבוע שעבר, התחלתי שוב לשחק באוכל. אחרי אזני המן ועוגיות מלוחות עם חור, למשלוחי המנות שלי, החלטתי שהגיע תורו של הפרג. אני לא חובבת פרג מושבעת, אבל יש משהו ממש מופלא, בגרגרים השחורים והמתפצפצים הללו. וכשהם יוצאים במחול משמח, עם מיץ התפוזים, משחת הווניל וקצף הביצים. אין תענוג מזה!

10400357_10153887874559774_7063764032887713839_n

אם תצליחו לעמוד בפיתוי ולא לזלול אותה, לפני הציפוי..

עוגת ענני פרג

4 חלבונים
1/2 כוס סוכר

בקערת המערבל ובמהירות גבוהה, מקציפים את החלבונים. כשמתחיל להיווצר קצף, מוסיפים את הסוכר, בזרם איטי ומתמיד. ממשיכים להקציף, עד לקבלת קצף יציב.

4 חלמונים
1/2 כוס שמן צמחי
1/3 כוס טחינה גולמית
1/2 כוס סילאן
כפית משחת ווניל
1/2 1 כוסות מיץ תפוזים סחוט
2 כוסות קמח תופח (או 2 כוסות קמח + שקית א. אפייה)
100 גרם פרג טחון

בקערה נוספת, טורפים את החלמונים, יחד עם השמן, עד לקבלת אמולסיה אחידה. מוסיפים את הטחינה, הסילאן ומשחת הווניל וממשיכים לטרוף. מוסיפים, לסירוגין, מהקמח וממיץ התפוזים ומערבבים, עד לקבלת בלילה אחידה. מוסיפים את קצף הביצים ומערבבים שוב, בעדינות, אך באסרטיביות, עד לקבלת בלילה אחידה.

מעבירים את הבלילה, לתבנית (מלבנית, או עגולה מס' 26) ששומנה מעט. מעבירים לתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות צלזיוס ואופים במשך 40 דקות, עד שסכין הננעצת בעוגה, יוצאת לחה ופירורית.

מצננים את העוגה ומכינים את הציפוי

200 גרם שוקולד מריר משובח (60% מוצקי קקאו יהיו אולטימטיביים) ו 50 מ"ל שמנת מתוקה, נכנסים להם לקערה חסינת חום ומקבלים סאונת פולסים במיקרוגל (גם בן מארי יהיה ממש מצוין, אבל לא אחת, אני מצדדת בקיצורי דרך. מוצלח לא פחות..) עד לתחילת המסה. מוסיפים כף ליקר שוקולד מוצלח ומשלימים את הפעולה, על ידי ערבוב מתמיד וקבלת תערובת שוקולדית אחידה. יוצקים את הציפוי על פני העוגה ומיישרים. העוגה מוצלחת במיוחד, אחרי לילה בקירור.

ועד שחלום ה"מישנוש" שלי יתממש, בואו לכאן מדי פעם. יש לי עוד המוני קסמים בשבילכם..

12805935_10153887874589774_8292588972073531296_n

עכשיו…רק קפה ליד, ואתם מסודרים!

מודעות פרסומת