עוד חוזר הניגון

שוב. כמו בכל שנה. גם הפעם. חודש קדם יום הולדת ואני..כבויה. אין לי בכלל דרך להסביר זאת. אפילו לא לעצמי. אין אפילו סיכוי שאצליח לשנות משהו (יש לי פז"מ ניסיונות די עשיר) אז כבר למדתי פשוט להניח לזה. חודש, זה פרק זמן די קצר. יחסית. בכל זאת…הקלישאה הזו, על הזמן שעובר מהר, רק כשנהנים, די נכונה.

על פניו, זה לא משהו כזה נוראי. אם מתעלמים מפרצוף תשעה באב, שתקוע בי, בחודש טבת ומניחים בצד את העובדה שאני נותנת פרשנות חדשה למונח "להיעלם לתוך קונכייה", כמעט ואין ריג'קטים מיוחדים. לא כאלה שמצריכים תשומת לב מיוחדת. עד ש..גיליתי שהפסקתי לכתוב. ולאפות. (!!!!!!!!)

כבר לפני כמה חודשים, הפנמתי את העניין הזה של הכתיבה ושל האפייה. נוכחתי להבין, שזו הדרך הטיפולית שלי. סוג של תרפיה שיקומית. החיים נותנים לי כאפה? אני נכנסת אל המטבח ומתרגמת את זה למאפה חדש. המציאות מתעקשת לחבוט בי  ווידוא?? עוד מאפה חדש קורם בצק ומילויי והופך לפוסט. יצא שזה הפך לסוג של WIN WIN לשני צדדים. אני מתמודדת ואתם זוכים במתכון חדש.

אבל אז..

7291a70d06984c26f7b4252f78f5052f

אולי זה שילוב של יותר מדי דברים בבת אחת. אולי ההקבלה הזו של שביזות זקנה (פאק מי! 37) לשבועות רצופים של יותר מדי ביורוקרטיה ופחות מדי עצירת חמצן. כך או אחרת, פתאום לא הצלחתי להביא את עצמי לשבת מול המחשב. אני! זו שהמחשב היה כמעט מדליק את עצמו בעצמו, עוד לפני שספל הקפה (חחחח ספל. קערת מרק, תהיה הגדרה ראויה יותר) היה מוכן (גם למכונת הקפה יש ראקציות משל עצמה. ברגע שהיא שומעת אותי פוסעת מבעד לדלת, מרוב התלהבות, המים רותחים.

רגע של תובנה

אם אני לא מזיזה את עצמי בכוח, זה לא ייגמר טוב. למדתי לזהות את הנקודה שבה שביזות הופכת סגפנות מתבודדת ומשם, להתבוסס בביצה של עצמי, הופך לנעים יותר מדי. הייתי שם. זה לא היה נחמד. הפעם…זה הסתיים בהספק של שני צעיפים בשבוע (ה' ירחם! סבתא באמת סורגת…) ופנייה של כמה חברים, שהתחילו להתלונן על כמה שזה מבאס שאין מי שמספים להם את היום (שילמדו להם. חפירות זו אמנות..)

נכנסתי אל המטבח. עמדתי מול ארונות פתוחים לרווחה ואין לי מושג מה חיכיתי שיקפוץ עליי משם. הדבר היחידי שקרה, היה ניצול מומנטום מרהיב מצידה של הפוחזת הקטנה וערימה של קופסאות אחסון, שהגיעה עד לסלון. מגיע לי. (טוב, אם להודות על האמת, ניצול מעמדות וכאלה ויורש העצר עשה עבודה ממש מעולה בלסדר את הכל בחזרה).

אחרי העפיצות הראשונית שלי , המצרכים די הוציאו את עצמם. הם כבר מורגלים. ברור להם שאם אני נכנסת אל המטבח, לרוב, זה יסתיים בעוגיות. הושטתי שתי ידיים וברגע שקלטתי את הבוטנים, גלגלי היצירה התחילו לחרוק. עבר יותר מדי זמן…

עוגיות התאוששות
200 גרם חמאה רכה
3/4 כוס סוכר חום
2 ביצים
כפית משחת ווניל
1 כוס קמח שקדים (שקדים מולבנים טוחנים דק דק)
2 כוסות קמח
שקית א. אפיה
100 גרם בוטנים קצוצים

בקערת המערבל, בעזרת וו "גיטרה", מעבדים את החמאה הרכה והסוכר, עד לקבלת תערובת תפוחה ובהירה. מוסיפים את הביצים והווניל וממשיכים לעבד, רק עד הטמעה. עכשיו תורו של קמח השקדים. מוסיפים אותו אל הקערה ומעבדים ממש מעט. מצרפים את הקמח ואבקת האפייה ומעבדים עד לאחידות. לא שנייה מעבר לזה. מוסיפים את הבוטנים אל הקערה ומכאן, זה לערבב את הכל, בעזרת מרית. מתקבל בצק רך ומעט דביק. מעבירים את הכל לפיסה גדולה של ניילון נצמד, סוגרים היטב ואל המקרר, לצינון. חצי שעה, תספיק.

בעזרת כף מידה, קורצים מן הבצק ויוצרים כדורים. מעבירים את הכדורים אל תבנית אפייה, על גבי נייר אפייה ובמרווחים של לפחות שלושה סנטימטרים, בין עוגייה לחברתה. העוגיות מתפשטות באפייה. אופים בתנור שחומם מראש, לחום של 180 מעלות צלזיוס, למשך כעשרים דקות, עד להזהבה קלה.

20160122_152947

הפשטות הטעימה של העוגיות הללו, עם ספל תה חם ומהביל, הם בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. אני חושבת שדי בטוח לאמר, שהצלחתי לשרוד עוד דעיכה..

מודעות פרסומת