רק על עצמי, לסמוך ידעתי

לפני כשלוש שנים, קיבלתי החלטה מאד חשובה. זו הייתה החלטה ששינתה את חיי, כמעט מקצה אל קצה. כשהייתי בהיריון והדרדסית ניהלה את אירועי המשחקים האולימפיים הסוליסטים הראשונים, מצאתי את עצמי מעבירה ימים שלמים בתהייה איך זה יהיה הפעם. אימהות בשלישית. עשור (בדיוק) לאחר זה הקודם. הלבטים לא היו קלים.

כשהבנים היו קטנטנים, שבתי אל מקום העבודה, שלושה חודשים בדיוק לאחר הלידה. המצב הכלכלי לא היה מזהיר ולזה התווספו אתגרים בריאותיים שגרמו לי להחסיר לא מעט ימי עבודה. בני הבכור, לשמחתי, שהה עם אמי המופלאה, עד שהגיע לגיל שלוש ולגן העירייה. הייתי ילדונת אז והעובדה שידעתי שיש מי ששומר על האוצר היקר לי מכל, גרמה לי לצלוח יום עבודה, כשאני מטלפנת "רק" אחת לשעתיים, לשאול מה הוא אכל ואם הוא ישן ולמה אני לא שומעת אותו (טוב, אמרנו שהייתי אמא צעירה, לא??). נועם מצידו, שומר את אמוניו עד היום, לסבתא חיה.

עם פוחז מספר שתיים, הייתי כבר פחות ירוקה, אבל כבר לא הייתה לי פריבילגיית אמא. (הייתי צריכה לנסות שוחד יותר אינטנסיבי…) בדקה האחרונה, בורכתי בגלגל הצלה של חברה מדהימה, שמלווה אותי עד היום וטיפלה בסופרמן על גלגלים במסירות מופלאה, כמעט כמו היה בנה שלה. במשך כמעט שנה, נפרדתי בחיבוק ענק, מהאפרוח שלי ומהמלאכית השומרת שלו. מירי. כשהיה עידן בן שנה, התמזל מזלי בשלישית ועידן זכה היקלט במשפחתון שנוהל על ידי מכרה ובטיפול אימהי מדהים, של מי שמכירה אותי, מאז הייתי בת שנתיים.

מאז, עבר עשור וככל שהתקרב מועד הלידה, נוכחתי לגלות שעם ההתרגשות העצומה מפני הבאות, אני ממש מפתחת חרדות. סבתא חיה, כבר הרבה פחות סובלנית לחיתולים ותמ"ל. מירי שלי, עם פעוט מתוק משלה ואני כבר לא כל כך בטוחה שמשפחתון, מסור ואוהב ככל שיהיה, הוא הכיוון שאני באמת רוצה. מדי פעם נחשפתי לסיפור מצמרר, כזה או אחר, על תינוק שנשמט, על פעוט שנחבל ועל הורים שחייהם השתנו באבחה, כשהיו בטוחים שהם מוסרים את הדבר היקר להם מכל, בידיים שלא היו נאמנות כלל ועיקר.

20151110_081716

בסופו של דבר, החלטתי שאני מפסיקה לעבוד מחוץ לבית והופכת להיות אם 24/7. לא היו לי יותר מדי לבטים וגם לא באמת היה לי קשה לקבל את ההחלטה הזו. כל כך שמחתי שאזכה להשלים עם הקטנטנה, את כל מה שפספסתי עם הבנים. מהרגע שקיבלתי את ההחלטה, נרגעתי מיד. אחרי למעלה מ 14 שנות עבודה משרדית, הנחתי בצד את החולצות הלבנות והז'קט המחויט והפכתי לאם במשרה מלאה. עבורי, חלום מאושר שהתגשם.

אבל לא לכל אחד יש את הפריבילגיה הזו. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לעזוב מקום עבודה ולהפוך להורה טוטאלי. לא כי הוא לא רוצה. בכלל לא. אני בטוחה שיש לא מעט הורים, שמשוועים להיות שם עבור ילדיהם, יותר מרק שעה בכל בוקר ושעתיים בערב, לפני שהגוזלים שלהם נרדמים. אותם הורים, שמים מבטחם במטפלות וסייעות. מוסרים להן את הצאצאים שלהם, בראשיתו של כל יום ומתחילים יום עבודה סיזיפי ומאתגר, כשהם בטוחים שהילדים שלהם נמצאים במקום בטוח. אמין. נאמן.

ויש הורים, שנחרדים לגלות שיד זדונית ומרשעת, מנענעת את העריסה שבה ישן הפעוט שלהם. האוצר היקר מפז, שהם הביאו אל העולם, דואגים לו, מטפלים בו ולא משערים לעצמם, שבכל בוקר בו הם מלווים את ילדם למקום של מבטחים, הם בעצם מובילים את הנשמות הטהורות והתמימות שלהם, לפתחו של שאול. למקום בו ידחפו אותם. יכו בהם. ידרכו עליהם. ימשכו בשערותיהם. למקום בו תילקח מהם התמימות לתמיד ותוחלף בחרדות. פחדים. טראומה.

ואותן הנשים הרעות, אלו שמקבלות תשלום, עבור מה שהן מתחייבות לעשות באהבה ומסירות, תפשענה ותפגענה בנשמות זכות וחפות מכל פשע. הן מתעללות בכל אותם הילדים ולא רק שאינן נשפטות על ידי מערכת חוק, שאמורה להעניק צדק, הן ממשיכות להתנהל כאחד האדם, מסתתרות מאחורי מסכות של שקר. חלקן, אפילו ממשיכות לטפל בילדים. לטפל. כמה שהאירוניה חובטת לך בפרצוף, כשאתה לא מודע.

השתיקה הרועמת כבר לא יכולה להימשך. יותר מדי ילדים נפגעים, מדי יום. פחות מדי נשים נפשעות, נענשות על חטאיהן וממשיכות לעשות בילדים שלנו, כבשלהן. ואף אחד שומע את הצעקות. אף אחד, עד עכשיו. אנוכי וכמה מחבריי לקבוצת "הכוורת", שעושה לילות כימים בניסיון לתקן עוולות חברתיים (בין השאר) שאי אפשר לשתוק להן עוד, רוצים לעשות רעש חזק מספיק, שיישמע עד לצידה האחר של האיוולת הנפשעת. שיזעזע את היסודות שעליהן מתיימר להיות מושתת החוק במדינת ישראל. זה שמתחייב להגן ולשמור על כל חף מפשע והפעם, פשוט לא מצליח.

עזרו לנו לעשות את הרעש החזק ביותר, האפשרי. אנחנו זקוקים לכל אחד ואחת מכם, כדי לסייע לנו להגן על הילדים של כולנו.

הצטרפו לדף המחאה וחיתמו על העצומה החשובה:

http://on.fb.me/1McfLcf    atzuma.co.il/pikuachganim

מודעות פרסומת