זה לגמרי משחק ילדים!

המציאות: הורה יחידני (אינפנטילית עד כדי גיחוך). אם לפעוטה בת שנתיים וחצי, ושני מתבגרים.

המטרה: להצליח לגדל את הפעוטה, במינימום נזקים.

הריקושטים: שני המתבגרים. אוצר מילים שגובל בפח אשפה. בלבלת התבגרות אופיינית.

הלוגיסטיקה: הפרד ומשול. טוב…אז התחנף ומשול.

יחסי כוחות: שלושה על אחת.

כמו שזה נראה – בלתי אפשרי, אבל מעולם לא אמרתי נואש מול אתגר. למעשה, בעשור האחרון, נדמה שזה הדבר העיקרי שמניע אותי. מהרפתקה אחת לשנייה. הלכה למעשה, אחרי שמתנהלים עם שני ילדים בעלי מגבלות התפתחות, מגלים שהורות "רגילה", היא משהו כל כך פשוט. יתרה מכך, מבינים כמה עצום הפספוס, כשרובו המוחלט של השבוע, מוקדש למירוץ סיזיפי ומייגע של טיפולים משמרים, אינסוף בדיקות ומעקבים, מסעות שכנוע לשימוש במכשור שאמור לסייע לילד, אבל כשאתה ילד..זה ממש לא מעניין אותך. דברים פשוטים לכאורה, כמו משחק בפארק, או זמן של כיף בג'ימבורי, הם עניין כל כך מסובך, שזה פשוט לא קורה.

ואז הגיעה הדרדסית. הילדה השלישית במספר. הנסיכה הראשונה. הבת שנולדה בריאה. אני יודעת..זה וודאי נשמע נוראי, כשאני מתבטאת כך. אני אוהבת את ילדיי, אהבת נצח עזה. את שלושתם באותה מידה (גם כשמופיע המבט הזה על פניהם, שמבהיר לי מעל לכל ספק, שהם ממש נהנים להציק לי. והוא מופיע בממוצע של שלוש פעמים ביום. ביום חלש), אבל רק מי שמתמודד עם ילד בעל מגבלות, ידע להבין את ההבדלים שבין השניים.

ומאידך, רוב הסיכויים הם שהורה לילד בעל מגבלות פיזיות, יהיה מודע עוד יותר לחשיבות ההתפתחות התקינה של הזאטוט. מהשלב המוטורי הראשוני, שבו הילד מתחיל לזחול, דרך המעבר לעמידה והליכה ועד למוטוריקה העדינה שבציור וגזירה, כהכנה לכתיבה שתשמש אותו כל חייו בעצם, המיומנויות החברתיות שילוו אותו גם בבגרותו ואפילו, הדרך הכי נכונה להתמודד עם אתגרים, עם כישלונות ועם הצלחות. (החלק האחרון, הוא די קל).

יותר מדי קל להם, לילדים שלנו היום, להתחבר אל המדיה הדיגיטלית (דיברנו כבר קודם, על הדרכים שלהם להציק לי, נכון??) לרבוץ מול מסך (ואי אפשר להאשים אותם בחוסר גיוון. הם יודעים לגוון נפלא. לא חסרים להם מסכים. ממש מולטי טאסקין) ולבלות יותר מדי זמן, בניתוק מוחלט מהעולם. מעולם המציאות זאת אומרת. בזה הווירטואלי הם שולטים בענק.

אז אחרי שניסיונותיי לשכנע את הבנים להצטרף אליי אל העולם האמיתי, בחוץ, עלו בתוהו, לקחתי את הזאטוטה לקצת זמן איכות של כיף. שיתוף פעולה בין שירותי בריאות "מאוחדת" ורשת "פעלטון", יצר לנו ההורים, אפשרות לשלב כיף, עם זמן לפעילות בריאה. הקטנטנה זוכה להתרוצץ ולקפוץ לה ממקום למקום, תוך שהיא מפתחת את היכולות המוטוריות והחברתיות (היו שם כמה זאטוטים שהייתי צריכה לשים עליהם עין…) ואני..אני מתלהבת כמו ילדה קטנה ומשתוללת יחד איתה.

זוכרים את החלק של הריקושטים??? אז צמד המתבגרים. ומה שמתבגרים אוהבים לעשות, בין השאר. אם כשהם היו קטנטנים, הצלחתי איכשהו להקפיד על מה שנכנס להם אל הפה, משנה לשנה זה הולך והופך למאתגר יותר. הרבה יותר. אתמול, הקטנטנה נכנסה אל המטבח, בדיוק כשאחיה הבכור שלף מארון פורעי החוק, שקית של חטיף נאצ'וס. ותראה הקטקטית את השקית, ותשכח כי במבה זה החטיף הבריא והטעים שלה. ותבין אמה כי אבוד לה ותחשוב על דרך להשיב עטרה ליושנה. ותעדיף וונדרוומן נשנוש בריא יותר מזה התעשייתי, ותכנס אל המטבח ותשחק בבצק ויראו גם הפוחזים הבוגרים כי טוב. ויאכלו הכל. ויבקשו עוד.

PhotoGrid_1444405248255פיתות עם זעתר

  • 1 ק"ג קמח
  • 4 כפות סוכר חום
  • 2 כפות שמרים יבשים
  • 500 מ"ל מים פושרים
  • 20 מ"ל שמן קנולה
  • 2 כפיות מלח
  • 2 כפות תערובת זעתר ושומשום
  • 4 כפות שמן זית

מחממים מראש תנור, לחום של 220 מעלות צלזיוס. שמים בקערת המערבל את המים, הסוכר החום והשמרים ומניחים בצד למשך מספר דקות. מוסיפים את הקמח ומערבלים במהירות איטית. מעבדים כדקה. מגבירים את מהירות המערבל לבינונית, מוסיפים את השמן ומעבדים דקה נוספת. מוסיפים את המלח וממשיכים לעבד שמונה דקות נוספות. מעבירים את הבצק לקערה ששומנה קלות, מכסים ומניחים להתפחה למשך רבע שעה. מוציאים את כדור הבצק למשטח עבודה משומן קלות וחותכים ממנו עשר פיסות. מגלגלים כל פיסה לכדור, מניחים על נייר אפיה ומכסים. מתפיחים שנית, למשך כעשר דקות. על גבי אותו משטח משומן, מרדדים כל כדור בצק לפיתה בעובי חצי ס"מ. מעבירים לתבנית, על גבי נייר אפיה, מכסים ומניחים להתפחה שלישית, משך עשר דקות. בינתיים, בקערה, שמים את תערובת הזעתר ושמן הזית ומערבבים היטב. מורחים כל פיתה בממרח הזעתר. מכניסים את התבנית אל התנור ואופים במשך כשמונה דקות, עד להזהבה קלה.

אין צורך לקרוא לילדים. הניחוחות יתפזרו בכל רחבי הבית והם יגיעו לבד..

מודעות פרסומת