הרהורים של כפירה

21 בספטמבר 2015

ידעתי שזה לא יהיה קל. היה ברור לי שאני אמעד בדרך, אבל אמשיך קדימה. קיוויתי שאצליח להתמודד עם האתגרים הללו ושהפיתוי לא יהיה גדול מדי. אבל הוא הגיע. והיו לו חברים ממש טובים, שליוו אותו. הבדידות. זו שמגיעה בכל שנה חדשה, בעשור האחרון. בעיקר כשהחגים והמשפחתיות וכל הביחד הזה מסביב. ואני לא.

אז מעדתי. וזה כאב. לראות את ההישג העצום שלי מתערער לא עשה לי טוב, אבל זו כנראה החבטה שהייתי זקוקה לה, כדי לעצור לרגע, לנשום עמוק, להתרומם בחזרה ולהמשיך. למרות שזה קל (וזה כל כך קל כשאני גם כך מרגישה שאני מדשדשת מטה), אני לא מוותרת לעצמי. לא אחרי ההתמודדות והניצחונות הקטנים. אני קמה וממשיכה קדימה.

לעצב יש שותפים נבזיים. קוראים להם כאב וייאוש. כשהם מחליטים לאתגר אדם, הם תוקפים ממש חזק. ואני הייתי שפופה. כמעט ונכנעתי. יותר מדי אתגרים. הגוף עוד מצליח איכשהו להתמודד. הנפש…פחות. אז מעדתי. הייתי מודעת לחלוטין והנחתי לעצמי. פרוסת עוגה. וקובייה של שוקולד. לא יותר מדי, אבל מספיק כדי להתחיל לאבד את מה שהשגתי.

רגע לפני שיום הכיפורים מגיע, עשיתי את חשבון הנפש שלי. על חטאים של גוף וכאלה של הנפש. שיחות שלי עם עצמי. ואיתו. ככל שזה נוגע אליו, זו בעיקר האמונה. שלי בעצמי ושלי בעובדה שאני לא לבד. זה כמעט הכרח, כדי לעבור את האתגר ולנצח אותו. והוא לא אכזב. כמו מראה שניצבת מולי ומזכירה לי את מה שהרשיתי לעצמי לשכוח. אני בת אנוש. יש בי תעצומות ענק, כאלה שהביאו אותי אל ההווה, חזקה יותר. מחושלת. אבל יש גם את זו שאני סוחבת איתי, השברירית. לא מצליחה להתנער ממנה ואולי טוב שכך. שתישאר שם. תזכיר לי מדי פעם, שלמרות הכל, אני רק בשר ודם.

אתמול, אחרי שהבנתי שהפיתויים ימשיכו להקיף אותי, החלטתי שבמקום לנסות להעלים אותם, אני אטשטש אותם. אם החולשה תשתלט שוב (וניסיון העבר כבר הוכיח לי שזה עשוי לקרות), עדיף לי להיות מוכנה עם נחמה שלא תביא השלכות כואבות. נכנסתי אל המטבח והתחלתי לשחק באוכל. גם זו סוג של נחמה.

עוגיות שיבולת שועל וכוסמין

כוס שיבולת שועל

כוס קמח כוסמין מלא

1/2 כפית אבקת סודה לשתייה

1/2 כפית מלח

כפית קינמון

1/2 כפית אגוז מוסקט

60 מ"ל שמן קנולה

1/2 כוס סוכר חום

200 גרם רסק תפוחים

1/2 כוס חמוציות מיובשות (לא ממותקות)

1/4 כוס גרעיני דלעת

1/4 כוס גרעיני חמנייה

2 כפות פרג

2 כפות פולי קקאו גרוס

מערבבים בקערה את כל החומרים היבשים. בקערה נוספת, טורפים קלות את השמן, הסוכר ורסק התפוחים. מאחדים בין השניים, מוסיפים את התוספות ומערבבים, רק עד להיווצרות עיסה אחידה. מרפדים תבנית בנייר אפיה, ובעזרת 2 כפות, עורמים תלוליות של עיסה, במרווחים (העוגיות מתפשטות). אפשר ורצוי להחליק את פני העוגיות. אופים בתנור שחומם מראש, לחום של 180 מעלות צלזיוס, למשך כעשרים דקות. העוגיות רכות מאד, אך הן מתקשות מעט ומתייצבות, לאחר צינון. 

ניווט ברשומות

← גפילטע VS. חריימה – אבולוציה של מסורת

זה לגמרי משחק ילדים! →