גפילטע VS. חריימה – אבולוציה של מסורת

16 בספטמבר 2015

זהו. זה רשמי. שנה חדשה התחילה. שרפנו חצי משכורת על בגדי החג והמתנות. ועם הקיץ האינסופי שמשתולל מחוץ לבתים הממוזגים (מי השכיל לקנות מניות של חברת החשמל???) נשרפו גם אי אילו קלוריות, בעמידה במטבח הקופח, מול התנור והסירים המהבילים. אבל אל חשש..בניגוד למשכורת, את הקלוריות כבר החזרנו עם ריבית..

רבות כבר נכתב על שולחנות החג השונים. על המאכלים שמוגשים לכל שולחן, ועל הקרבות הסמויים שבין עדה כזו לאחרת. מתוקף היותי משתייכת אל הצד המזרחי של השולחן, אני די משוחדת, אבל אם יש דבר שזכור לי, באהבה עצומה ובגעגועים עזים, זה הגפילטע פיש שהייתה מכינה סבתו (ז"ל) של בעלי לשעבר. זה היה המאכל היחידי, מאלה שמזוהים עם עדות אשכנז, שלא רק שהסכמתי לאכול, אלא חיכיתי בציפייה, לרגע בו אקבל הזמנה לארוחה. מאז נפטרה האישה המדהימה הזו, שהייתה עבורי סמל ומופת לכוח נשי, אני מסרבת בכל תוקף לטעום שוב מקציצת הדג האפרורית והמופלאה הזו. יהי זכרך ברוך ומבורך לעד, רבקה היקרה. אני מתגעגעת אלייך.

כמי שמתיימרת לשמר את הגחלת במדורת השבט המזרחית, התבשיל שמייצג עבורי את השבת והחג, הוא הדג החריף. אין סעודה חגיגית, בלי הסיר הרוחש והניחוחות המדהימים שאופפים את כל רחבי הבית, בשעה שנתחי הדג מתבשלים להם ברוטב האדום והמהביל ורק החלה הרכה, היא בת הלוויה האולטימטיבית לאותה חגיגה של תענוג טעמים. בעלי לשעבר אגב, כל כולו מעדות אשכנז, היה מזיל דמעות ייסורים, מפאת כמויות הפלפל החריף שאמי הייתה מפזרת בנדיבות, אבל מסרב להניח למנה, עד שהייתה הצלחת מתרוקנת כליל.

רגע לפני שאנחנו מענים נפשותינו ונותנים דין וחשבון על השנה שחלפה ואז ממהרים לתקוע יתד ולהזמין אושפיזין, יש לי מתכון מנצח לדג שת-מיד מצליח לגרום לחלה שלמה להיעלם, לפני שתספיקו לאמר: "החריף הזה קטלני!"

דג ברוטב חריף

בסיר רחב ונמוך, שמים 2 כפות של שמן קנולה (באמת שאין צורך ביותר מזה). עורכים על התחתית פרוסות עבות של שתי עגבניות מוצקות, אך רכות, רצועות מפלפל גמבה קטן ושני פלפלים חריפים, מסוג סודנייה, או שאטה. מעל השכבה האדומה והיפה הזו, מפזרים שיניים קלופות, אך שלמות, מראש אחד של שום. מסדרים נתחי פילה של דג (האהוב עלינו ביותר, הוא האמנון/"מושט", אבל גם דג נסיכת הנילוס, או מוסר, יעניקו למנה טעמים מופלאים) בחפיפה, על פי מספר הסועדים (רצוי לדאוג לסיר שיצליח להכיל את הנתחים, בשכבה אחת) אחרי שהושרו, לפחות למשך שעה, בקערת מים, כשחצי לימון נסחט פנימה. מתבלים את הדגים במלח, כורכום ופפריקה מתוקה (פפריקה מעושנת, תעניק ארומה נפלאה במיוחד) ומפזרים מעל כל החגיגה היפה הזו, צרור של כוסברה, אחרי שנקצץ דק (*טיפ קטן: גיליתי שהרבה יותר נוח וקל, לקצוץ את הירק בעזרת מספרים, מאשר על ידי סכין). מעלים את הסיר על הכירה ומציתים אש גבוהה. כשמהסיר נשמעים רחשים קלים, זה זמן מצוין להוסיף כוס וחצי של מים (בטמפרטורת החדר), תוך כדי ששופכים אותם באחידות מעל כל שטח הסיר, מכסים את הסיר ומניחים לתבשיל להגיע לרתיחה. לאחר הנמכת האש והסרת המכסה, ממשיכים את הבישול, לפרק זמן של כחצי שעה נוספת. רבע שעה לפני תום הבישול, מוסיפים אל הסיר כוס של גרגירי חומוס מבושלים (גם כאלו שהגיעו ממחלקת הקפואים, יתאימו). 

כל מה שחסר לכם עכשיו, זו חלה טרייה ורכה. בפעם הבאה, אני מבטיחה לדאוג לכם למתכון האולטימטיבי לאחת כזו!

ניווט ברשומות

← שנה חדשה – עוגות חדשות

הרהורים של כפירה →