התפרקות מאורגנת

הצלחתי להחזיק מעמד כמעט שבועיים. הייתי בטוחה שהפעם אני עוברת את הגל, כמו גדולה. שהדברים פשוט יחלפו מעליי ואני אכריז בתרועה – ניצחתי! התמודדתי עם האתגר ויכולתי לו. הרי אני יכולה לעשות הכל לבד! זה כך כבר כמעט עשור. לא חסרו להם עניינים. לפעמים, זה הרגיש, כאילו יש איזה תור כזה, של אתגרים, שממש עומדים וממתיני ליפול עליי.

והם היו סובלניים מאד, האתגרים. והאמרה הזו, על הצרות שמגיעות בצרורות ואיך תמיד בלאגן, מגיע בשלשות, כל זה נכון. בחיי. Yours truly עשתה על זה עבודת תזה שלמה. והיו גם נפילות. רגעים כאלה, שבהם כל מה שרציתי לאמר, זה "שיבושם לכם. לא יכולה יותר". פשוט להתכדרר עם עצמי ולהצטנף לי בפינה, עד יעבור זעם. אבל זו בכלל לא הייתה אפשרות. אין לזה מצב. את חייבת להיות אישה חזקה. דרקונית של פלדה הם קוראים לך. מגדלת לבד שלושה ילדים. נלחמת בהררי דפים של בירוקרטיה. לא מהססת לרגע, לשלוף חרב של זכויות, או להניף מגן של צדק. ואת גם מצליחה. ובכל יום מחדש, נחבש לו כובע הנהגת, זו שמסיעה את הילדים לעוד טיפול ועוד משימה ואז, בחזרה אל הארמון. וסינר המבשלת המלכותית, גם הוא חלק בלתי נפרד מהתפקידים שלך. ואת התפקיד הזה את אוהבת וגם מצליח לך לא רע. ויש את המנקה והמטפלת והעובדת הסוציאלית והשוטרת (אלמלא היה מדובר בתפקידיה של אם, זה היה אפילו נשמע קינקי). ועם כל זה, את מצליחה לשלוט ברזי הרשת החברתית וכבר מזמן הוכתרת כמאסטרית של רכישות מחו"ל (ששש את מתחילה להתלהב מדי) ואת הכי פורחת כשמפרגנים לך, על איך שאת מצליחה לתמרן בין כל כך הרבה דברים..

אבל זה לא הכי פשוט. לא כשאת משדרת תמיד חזות של "וונדרוומן". כזו שתמיד מחייכת ולא משנה מה. שכל מי שמביט מהצד, לא יכול בכלל לשער, מה מסתתר לו שם, מאחורי העיניים הכחולות הנוצצות והחיוך הרחב שחושף שורת שיניים צחורות, אבל מסתיר שיברונות לב ומפחי נפש. ודווקא הוא, זה שכמעט ולא מכיר אותך, הצליח לחשוף את הבולשיט שלך. "את לא עובדת על אף אחד, את יודעת", הוא אמר יום אחד, כשקשקשתם לכם ווירטואלית, בין עיסוקים של מילים ומילים עסוקות. "אתה טועה", תיקנתי. "אני עובדת על כולם. מלבדך".

ID-100162442ורק אז, אחרי שחשבתי על מה שהוא אמר, הבנתי כמה שהוא צודק (ואם אתה קורא, אז דיר באלאק להשתחצן לי). אני כל כך טרודה בלשדר לכולם כמה שאני בסדר וכמה שאני חזקה ויכולה, כשבעצם אני מפספסת את הזכות להוריד הילוך. להרפות מעט. גם לי מותר לאמר שקשה.

בתקופה האחרונה, זה הרבה פחות קל. הכל יכולה, כבר לא הכי יכולה. שני מתבגרים בבית אחד, עושים תחרויות התמסרות של מילים נבזיות. לא מפסיקים להתנצח וקטנטנה ששומעת את הכל (מצאתי חיסרון ראשון באימהות לקטנטנה ושניים מתבגרים) וזה רק הם ואני. ועל אף התמיכה והחיזוקים וה"כן, כולם ככה וזה עובר בסוף", אני זו שהכל מתנקז אליה. והבדידות שוב "עושה לי עיניים" ונדודי השינה, שלא מסכימים להניח לי (כן. אני מתעוררת בשעה עשר וחצי בבוקר. אבל אני לא ישנה בלילות) אז אני מנסה שוב לתמרן, לשקר לעצמי שזו רק תקופה ושזה עוד מעט חולף, עם קטנטנה שמתחילה להבין ושניים שלא מפסיקים להתווכח ולריב ביניהם ואני, שרק רוצה חיבוק. ואין.

אבא שלי, שהגיע לביקור מפתיע (הם כבר כמעט ולא מגיעים לבקר. ההורים. טרודים כל אחד בשגרת חייו) ועוד לפני שהצלחתי להגיף את הדלת וכבר הדמעות זורמות והכל מתפוצץ בי. לא מצליח יותר להכיל. והבנים משתתקים שם בסלון וגם הקטנטנה, שלא הכי מבינה, כנראה שמבינה יותר משחשבתי. זה לא עניין פשוט, להיות לביאה. ודווקא את המלחמה האמיתית, זו שביני לבין עצמי, לפעמים ממש קשה לנצח. בירוקרטיה הפכה לשגרה. עוד וועדה, עוד ניירת, עוד מאבק. באלה אני כבר ממש מומחית. זו המלחמה של הלב שמצליחה לנצח, בכל פעם מחדש..

כנראה שגם וונדרוומן, צריכה לפעמים לבכות. אבל היא מיד מתאפסת, מוחה את הדמעות. היא ניגשת, שוטפת את פניה, מסתרקת ואוספת את שיערה. היא מדיחה את הכלים ומסדרת את הדירה. ובזמן שלוקח לכולם להבין מה קרה, הכל כבר כאילו לא קרה והאוכל מתבשל על הכירה. היא אוספת שוב את עצמה וממשיכה כמו גיבורה לנהוג. היא יודעת שזו הייתה רק הפוגה קלה ועכשיו, עליה לשוב ולכולם לדאוג.

ID-100185465

מודעות פרסומת