שמונה דרכים לאבד כפכף…ולהירגע

יש המון דרכים לאבד את שלוות הנפש. זה לא קשור למוצא עדתי (טוב, יש מוצאים שמועדים לפורענות). לא תלוי במגדר. אין לזה קשר לגיל, או מצב משפחתי. לפחות פעמיים בשבוע, אני מוצאת את סף העצבים שלי מאבד את עצמו לדעת. לא פחות מפעמיים ביום, אני מחפשת את הדרך המהירה ביותר, לפרוק תסכול כזה או אחר, מבלי שהרווחה תהיה מעורבת. 

ואלה למניינם PhotoGrid_1437602274936

היום, זה קרה ארבע פעמים. אפילו עוד לפני שהיום הגיע למחציתו. אני שוקלת משא ומתן עם יצרן כפכפים וייבוא של קונטיינר או שניים. זה עשוי להתגלות כיעיל במיוחד, באחד או יותר מהמקרים הבאים:

1. לגלות שגם אחרי שביקשתי ממש ממש (ממש) יפה, הילד מתעקש להחביא את המגבת הרטובה, מתחת לערימת הבגדים שעל הכיסא.

2. למצוא את המגבת, אחרי שעה של חיפוש…בעקבות ריחות של עובש.

3. ערימת הבגדים שעל הכיסא.

4. לסיים את כל המטלות שהקציתי לעצמי, להצליח ממש לראות את עצמי נוחתת על הספה עם ספל קפה קר, להכין את הקפה, לצעוד לעבר הספה ו…לדרוך על גוש בצק צבעוני (כי הכי כיף לערבב צבעים!!!) שמעורבב עם חול קינטי. אושר.

5. להזמין את המשפחה לארוחת ערב שבת. לערוך קניות ב 1,000 ₪. לאפות ולבשל יומיים קודם לכן. להישאר בלי מקום במקרר. להעביר סירים אל השכנה. לזכות בכווית ניצחון (של צלי הבקר. לא שלי) ולקבל מאמא שיחת טלפון ביום שישי בבוקר, כשהיא שואלת בעדינות של עדר בנות יענה, בריצת אמוק בסוואנה, אם זה בסדר שהשבוע היא ואבא ייסעו לבקר את האחות השנייה. (מקרה קלאסי לאובדן של שני כפכפים, אבל הייתי על משככי כאבים, בגלל הכוויה…)

6. שיחת טלפון מהלשעבר. כל שיחת טלפון מהלשעבר. גם הודעת וואטצפ מהלשעבר. להיתקל בלשעבר, במקום הכי פחות צפוי ו/או רצוי (להלן – כל מקום שלא יהיה). הלשעבר.

7. קיץ. Plain and simple.

8. להתארגן ליציאה מהבית. לחפש מה לנעול. להפוך את כל החדרים. (למצוא בדרך עוד מגבת) לקלל בשפות שלא ידעתי שאני דוברת. ולא למצוא את הכפכף. לגלות שהילדה החביאה את הכפכף.

להסתכל בשעון ולהבין שאין סיבה של ממש לצאת מהבית. לאבד שוב את הכפכף. הפעם זה היה לגיטימי.

20150722_191209

גם זו דרך לאבד כפכף…

מודעות פרסומת