עלילות החופש הגדול ברכבת
הפעם האחרונה שנסעתי ברכבת, הייתה כשחזרתי עם בני הצעיר משהייה ממושכת בבית החולים. הוא עבר ניתוח (שני במספר) והשיקום היה ארוך ומאתגר. הנסיעה ברכבת זכורה לי, כחוויה הכי רגועה שלה זכיתי במשך אותו החודש. למעלה משעתיים של נופים מדהימים שהתחלפו מולי, מניחים לכל המחשבות והמטרד, פשוט להיעלם. יכולתי לעצום את עיניי ולקבל הצצה לעתיד שכולו וורוד.
חלפו מאז למעלה משש שנים. המון קרה. התבגרתי. התחשלתי. צלחתי התמודדויות שלא היו מביישות אף אחד ולא הכל היה וורוד. אבל היה שם אושר. בכמויות ענק! היו שם שני ילדים מדהימים, שהפכו לשלושה והביאו לחיי כל כך הרבה חיוכים, שכל אתגר מיד התגמד ונעלם מהתודעה (זה, והעובדה שסקלרוזה בגיל צעיר, היא דבר כל כך מבורך!). וכל הזמן הזה ואני במושב הנהג. ליטרלי. תמיד מפוקסת, תמיד בשליטה.
כל כך נדיר לגלות אותם מרותקים למשהו.
ואז מגיעה אפליקציה חדשה ואני שוב אוויר…
החופש הגדול הגיע. (אני חושבת שאני בין האנשים הבודדים, שאוהבים את החופש הגדול, כהורה, יותר משאהבו, כתלמידים). אתמול, הוחלט על יום טיול. הדרדסית כבר כמעט ובת שנתיים וחצי. זמן מצוין להכיר לה אופציות נסיעה חדשות, מלבד לשבת חגורה בכיסא הבטיחות שלה ולהזיז את הראש מצד לצד, כשאמא שלה נוהגת ושרה בקולי קולות, לא מחשבנת לאף אחד (רק כי החלונות סגורים והמיזוג פועל..) יצאנו, בהרכב חסר (הפוחז הצעיר, הודיע על מסיבה שאין לו כל כוונה להפסיד. זרמתי) אחרי שארזנו תיק טיול (הרגל חשוב ביותר, כשנוסעים עם קטנטנים) ושמנו פעמינו לעבר תחנת הרכבת. בעכו. (ואני עדיין מחכה למסילה שתוביל את הקרונות, כל הדרך אל כרמיאל הצפונית והיפה). להגיע אל תחנת הרכבת, היה שיא כביר, אחרי שיחת ההכנה והתמונות שראינו מול מסך המחשב, יומיים קודם לכן (כשהקטנה מזמזמת "אני אל הרכבת, אני אל הרכבת", בכל הזדמנות אפשרית (להלן, זמן הערות כולו). הרכבת שנכנסה אל התחנה, בעודי רוכשת את הכרטיסים, גרמה לפוחזת לנסות ולהשתחל תחת מעבר המתכת (תוך שהיא גוררת חיוכים מהעוברים והשבים, מה שבטוח לא היה קורה, לו אני הייתי מנסה זאת…)
יום הטיול וכולם מתרגשים
הנסיעה. בבת אחת עפתי אל העבר. עוצמת את עיניי ונזכרת בכל הוורוד שדמיינתי. אני לא נוהגת. אני לא נוהגת ועדיין מגיעה ליעדי. טוב, העיניים נפקחו די מהר, כי מסתבר שלטייל עם פוחזת בת שנתיים וחצי ואחיה הבוגר, שיושב כשהוא שקוע באפליקציה שמציעה הרכבת, שהתגלתה כמוצלחת במיוחד (כן כן, גם אני שקעתי בה…) לא ממש מאפשר עצימת עיניים. אבל הנוף. אוי, הנוף! הדברים שאפשר לגלות, כשלא נאלצים להישאר מרוכזים באספלט השחור ושאר שותפיי לדרך, שלפעמים ממש יוצאים מגדרם, כדי לאתגר את דרכי…
העצים דהרו להם, מפנים את הדרך לים הכחול והשקט. אנשים, מאחורי חלונות זכוכית, עוצרים את רכבם, רק לכבודנו. ונסיעה שכל כולה צחוק (ורעש, אבל שוב…מסתבר שיש לאנשים נטייה לחייך, כשמדובר ברעש שמעוללת קטנטנה עם חיוך של התחנחנות נסיכותית) היעד שנבחר – זיכרון יעקב (מביך משהו לאמר, אבל ממרום 36 שנותיי, לא זוכרת שביקרתי שם אי פעם..). נסיעה שארכה רק קצת יותר משעה והביאה אותנו לעולם אחר. וכמו בכל נסיעה, גם הפעם דאגתי להצטייד בנשנוש טעים.
כל טיול מצריך נשנוש
יומיים לפני הנסיעה, דאגתי לעביר מהמקפיא אל המקרר, חבילה של בצק פריך מלוח. תמיד טוב שיש מהם במקפיא. חשוב מאד, להקפיד על הפשרה מדורגת במקרר. ביום הטיול, פרסתי את גליל הבצק לכל אורכו ופיזרתי מעליו תערובת של שומשום ומלח אטלנטי. רידדתי, מעט וממש בעדינות, רק כדי שהתערובת תיצמד היטב אל הבצק. חתכתי את הבצק למקלות לא סימטריות בגודל של כשתיים על חמש ס"מ והעברתי את חתיכות הבצק אל תבנית ובה נייר אפייה. משם, עברה התבנית אל תנור שחומם מראש ל 180 מעלות ולאחר כ 25 דקות, כבר חיכתה לנו ערימה של מלוחים שאי אפשר להפסיק ולנשנש.
הגענו אל תחנת הרכבת בבנימינה וכבר אפשר היה להרגיש שהאוויר פחות צפוף. במרחק הליכה קצרה, נמצאת תחנת אוטובוס (מה שרק תרם לשקט שלי, בעקבות ההחלטה להניח למפלצת על גלגלים הפרטית שלי, לנוח קצת) המתנה קלה והאוטובוס הגיע, גורם לקטנטנה בת שנתיים וחצי להוציא מפיה קולות פליאה ומעיניה, להיפקח לרווחה (כן, זו גם הייתה הנסיעה הראשונה שלה באוטובוס..)
ממש כמו לבקר בעבר. זיכרון יעקב.
אני לא מומחית גדולה בהגדרת מסלולי טיול. זו רק אחת הסיבות שגרמו לי לאהוב את העובדה שברכבת ישראל, עשו בשבילי עבודה נהדרת. מומחה המדיה הפרטי שלי, הצליח להתחבר לאפליקציה של הרכבת, לגלות שם מסלול מתווה דרך ואפילו סרטון שגילה לנו, מה כדאי לנו לעשות במיוחד, כשאנחנו מבקרים בזיכרון יעקב. כשהגענו לדרך היין, ידעתי בדיוק באיזה אזור אני מעדיפה לטייל (הבתים המדהימים, ששוחזרו ושומרו מאז תקופת העלייה הראשונה, השתלבו נפלא עם האבנים שריצפו את הדרך, גדרות האבן ופנסי הרחוב). בית אהרונסון, מוזיאון ניל"י, שזכרתי מאז הייתי תלמידה, ממשיך לספר את סיפור המחתרת העברית הראשונה בא"י, שפעלה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כנגד השלטון העותמאני.
על אף הסקרנות הגדולה שלי, לא הספקתי לבקר בבית המלאכה לייצור נייר בעבודת יד (כן. למרות שהייתי בטוחה שאצליח לסחוף את המתבגר בהתלהבות שלי ליצירת נייר מחומרים טבעיים, זה לא עבד לי). את ההתלהבות שהוא גילה ממרכז המבקרים של תעשיית ייצור היין, הפועל בזיכרון יעקב, אני נאלצתי לקטוע באיבו. כשהוא יגדל מעט, אני יותר מאשר אשמח להניח לו לטעום יינות. עד אז, הוא ייאלץ להסתפק בסיפורים שלי..
סיפורים מעניינים יש לגן הזה..
אני לא אלאה אתכם בטיול שלנו, בזיכרון יעקב. בטיילת המדהימה, שבה כל אבן מספרת סיפור היסטורי וכל בית, מלא חוויות וזיכרונות. איכשהו, לטייל בערים אחרות, תמיד גרם לי להרגיש, כאילו הגעתי לחו"ל. לבקר בזיכרון יעקב, חיזק את אותן התחושות. אבל אני כן אומר, שגיליתי שגני משחקים שנמצאים במרחק של שעת נסיעה, מסוגלים לגרום גם לאישה בת 36 להתרצות ולשתף פעולה (במיוחד כשבת ה 36, היא פרובלמטית ידועה, כשמדובר בגני משחקים). העובדה שקיבלתי סיוע של בן נעורים, שהסכים להניח לאפליקציה החדשה שגילה ולפרגן לאמא שלו, ישיבה על הספסל, בזמן שהוא רודף אחרי הפוחזת (אכן, חינכתי אותם היטב!) גיליתי גם, שלאכול גלידה, בעיר אחרת, זה אפילו טעים יותר. אבל זה מלכלך באותה מידה (זוכרים את תיק הטיול? יעילות מובהקת!).
מרוצים ועייפים (סליחה. מרוצים ועייפה) שמנו פעמינו לעבר האוטובוס, שמצידו הוביל אותנו בחזרה אל תחנת הרכבת. מסקנה נחרצת: גלידה גורמת לתאבון. גם אצל פוחזים סרבני אוכל. המתנה להגעת הרכבת, זמן מעולה לבליסת טוסט גבינה. וקולה. (הפוחזת כילתה את הטוסט. אני עזרתי לקולה להיעלם. המתבגר טיפל בשניים). הנסיעה חזרה, בין ערביים, גילתה לי מראות מדהימים עוד יותר. יום שמוצה עד תומו. שמיים בגוונים שבין כתמתם לאדמדם, השמש שכמו מסתתרת מאחורי הים ומפנה את מקומה אל הלבנה ואני, שהתוודעתי שוב אל הכיף הזה שטמון בהורות, בסיועה האדיב, של רכבת ישראל..
