הוקוס קוקוס – עוגיות קסם
אני לא אוהבת סדר. זה עושה לי בלגן נוראי בעיניים, כשכל דבר מונח לו בסדר מופתי. הרהיטים מסודרים ביחס פרופורציונלי לשטיח. השולחן ממוקם במרחק המדויק להנחת הרגליים ואפילו המלונה של הכלבה ממוקמת בנקודת היחס המשיקה לקערת האוכל. NOT. אני אוהבת בית נקי. ככל שזה נוגע לסדר – אפשר עוד לדסקס על זה..
יש יותר מסיכוי סביר שזו עוד השלכה מהילדות שלי (בחיי. כמה שאתם חוסכים לי, על שיחות פסיכולוג..) כשהייתי (יותר) צעירה, הבית של ההורים שלי נראה כמו בית מרקחת (ככה הולך המשפט הזה שמתאר סדר מופתי, לא?) ואמא שלי הייתה מנקה אותו על בסיס יומי. רב יומי, יותר נכון. התפקיד שלי היה ניקוי האבק. המזנון בסלון (אלה של פעם, עשויים עץ מסיבי, כזה שאפשר ממש לראות בו את פיתוחי העץ) היה עמוס בדמויות מיניאטורה מעצבנות ומכולן היה צריך להסיר את האבק. עצבים.
ממש לא רק לפלאפל
היום, מצאתי את עצמי מפשפשת במגירת הקשקושים של המטבח, כמעט עשר דקות, רק כדי למצוא פותחן קופסאות. כזה, הפשוט, שהיה נמצא פעם בכל בית, שבו היה איש צבא. עשר דקות שהלכו לאיבוד, רק כי יש לי במטבח מגירה ובה עשרות של קשקושים, שקניתי בכל פעם שעברה לי בראש המחשבה "אממממ…בזה אני יכולה להשתמש.."
בסדר מופתי – רק בתבנית האפייה
ממש ממש בלית ברירה, החלטתי שהגיע הזמן לסדר. התחלתי לשלוף מהמגירה גאדג'טים שאמורים לעשות את החיים במטבח לקלים יותר, אבל יעשו לי חיים קלים יותר, אם יעברו מהמגירה, אל הצפרדע הירוקה השכונתית. וזה גם עבד. בערך לחמש דקות. החיבה היתרה שלי לברדק, חזרה לקנן בי (ע"ע השעמום מלמיין מקלות אכילה סיניים בשלל צבעים) ואז גיליתי את האביזר הזה שבעזרתו מכינים פלאפל. זה שאבא שלי קנה לי, כשיום אחד הכרזתי שמתחשק לי להכין בבית פלאפל ולשלוט ברמת החמצון של השמן. הכנתי פלאפל. פעם אחת. בלי המכשיר.
שנייה לפני שעמדתי לבדוק אם אני עדיין טובה ביכולות הקליעה שלי, קפץ עליי הדחף לשחק באוכל. הפעם זה היה ממש קל. בלי הרבה עניינים. משהו שממש קל להכין. מינימום מרכיבים. משהו מתוק. טעים. נשנוש כזה, שגם הילדים יאהבו (כמה שיותר לילדים = ככה פחות בשבילי. אופטימליות במיטבה). שלפתי מהארון ערימה של שקיות קוקוס ומשכתי מיכל של חלב מרוכז. וזהו. עוגיות!
עוגיות הוקוס קוקוס
הפעם הסקרנות לא הרגה את החתול…
