איך *לא* לדבר עם ילדים על דיאטה

"…יש לך מושג כמה יפה תוכלי להיות, אם רק תרזי קצת?…"

את המשפט הזה, שמעתי כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, שאני כבר לא יודעת אם אני יותר כועסת בגללו, או צוחקת. אמא שלי אחראית למשפט הזה. ואני בטוחה שהוא הגיע ממקום עם רצון של טוב, אבל לשמוע אותה משננת את המנטרה הזו באזניי, בערך אחת לשבועיים, גרם לי לתסכול נוראי. אמא שלי היא אישה מדהימה (גם אבא שלי, למקרה שהוא קורא וכדי למנוע סכסוכים משפחתיים…) היא ניחנה בחוכמת חיים אדירה, שתרמה לי לא מעט, לאורך השנים, אבל לשמוע ממנה משפט כזה, הצליח להנמיך אותי.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני ילדה "שמנמונת" (ככה קראו לזה פעם, לפני המודעות למשקל יתר). בשעה שאמי נאלצה לשבת סימלוטנית מול אחותי ואחי, אוחזת בשתי כפות ומתחמנת שניים לסירוגין, כדי שלוודא שהאוכל מגיע אל הפה שלהם ולא אל הרצפה, אני זו שסיימה את המנה שלה, מבלי שיעירו לה פעם אחת וזכתה לחיוכי הערכה. בנעוריי, מעולם לא התמודדתי עם דיאטות, כפי שעושים בני הנעורים היום. זכיתי למבטי הערצה, בערך מכל הבנים בשכבה, מכיוון שלפני עשרים שנה, שדוף..לא היה יפה.

זה תמיד מתחיל ממקום של חולשה

נישאתי בגיל די צעיר. הבאתי ילדים אל העולם, כשאני עצמי עדיין ילדה והאתגרים, גרמו לי לשכוח מעט מעצמי. בשעה שמצאתי את עצמי נלחמת בחצי עולם, כדי לדאוג לאשפוזים, ניתוחים, טיפולים משקמים ושאר בירוקרטיות טרחניות, עבור בניי, שכחתי שגם אני שם. כשנישואיי עלו על שרטון ומצאתי את עצמי מתמודדת עם דיונים בבתי המשפט, במקביל לטיפול בשני ילדים קטנים, בעלי מגבלות פיזיות, הכי קל היה פשוט להושיט יד אל המזווה, לשלוף שקית של חטיף וקופסה של גבינת שמנת ולקרא לזה ארוחת ערב.

השנים עברו. הבנים כבר מזמן לא ילדי רכים ואני מגלה שהמשפט הזה של אמי, ממשיך להדהד לי באזור די מודחק בראש. אני לא אישה רזה. אבל אני נראית ממש לא רע (לא מגלומניה. מבטי ההערצה של הגברים, מעולם לא פסקו) והיום, אני מודעת לעצמי עשרות מונים משהייתי לפני עשור. אני דואגת לחיצוניות של עצמי, אבל אף פעם לא באמת דאגתי לאני הפנימי. הרבה יותר קל להדחיק ולהסתתר.

אבל זהו.

11101850_10153220434914774_2119531778_n

ספויילר: בתוך המיכל הזה, מסתתרים טעם נפלא ותזונה מוצלחת

לפני ארבעה חודשים, זה השתנה. משהו בי התעורר. אחרי שנה לא קלה של התמודדויות רגשיות, משהו בי התנפץ. הבנתי שהסתתרתי. בעיקר מעצמי. בגדים רחבים, סרקאזם חד כתער וחיי חברה הוללים, אבל בעיקר מאחורי רשת חברתית ווירטואלית. יהיה מי שיקרא לזה "אכילה רגשית". אני העדפתי לא לקרא לזה בכלל. באותה נשימה, בה הבנתי שמשהו חייב להשתנות, החלטתי שאני לא מתכוונת לוותר על הטעם, לטובת המשקל.

אני סולדת מהמילה "דיאטה". אולי זו הסיבה שאף פעם לא באמת ניסיתי לגעת בהתמודדות. המילה הזו, מחביאה בתוכה וויתורים והימנעויות, לא משהו שאני רואה את עצמי מצליחה להתמודד איתו לאורך זמן, כדי להצליח. השבוע, הייתי באירוע השקה של משקה יופלה דיאט ובו שמעתי הרבה על אכילה רגשית ועל הדרך לנהל דיאטה נכונה. מסתבר שצדקתי, כך לפי הדיאטנית, המילה דיאטה היא באמת מיותרת ואין כל סיבה שאוותר על אוכל טעים, כדי להשיל מהמשקל שלי. במציאות של היום, יש כל כך הרבה תחליפים מלאי טעם, עשויים דגנים מלאים, או מופחתי סוכר, לטובת חלופות בריאות וטעימות באותה המידה. המקרר שלי היום, נראה שונה בהרבה משהיה בעבר. הירקות חזרו לככב (יחד עם המוטיבציה שלי למצוא את הזמן לדאוג גם לעצמי ולא רק לילדיי) אחרי למעלה מארבע שנים, סלסלת הפירות חזרה אל שולחן המטבח (אתם קולטים שלא אכלתי פירות?!?!) אפילו את הלחם שלי, אני אופה בעצמי! (ויודעי דבר, אומרים שהוא טעים פי כמה מזה התעשייתי…) כשאני מרגישה צורך ב"נשנוש", אני פונה למשקאות יוגורט (כמו זה החדש של "יופ'לה" למשל, שמכיל סטיביה, במקום סוכר ועל אף שיש בו רק 59 קלוריות, הטעם שלו לא נגרע בכלל, בזכות היותו בריא יותר) וכך אני לא מאפשרת ליד שלי לנדוד באורך פלא, אל ארון החטיפים של הילדים, כדי "לסגור פינה".

בארבעת החודשים האחרונים, השלתי 12 ק"ג ממשקלי. אבל זה בכלל לא החלק החשוב. החלק החשוב הוא, שהחזרתי את השליטה לידיי. אני זו שמנהלת את עצמה. לתסכול ולאתגרים, כבר אין זכות אומר. אני אוכלת. היום, אפילו יותר מבעבר, אבל אני אוכלת טוב. אני מודעת למה שאני מכניסה אל הפה שלי ולא מנהלת עם עצמי מסע ייסורי מצפון, אם מתעורר בי החשק למשהו מתוק. גם לשוקולד יש מקום במקרר שלי, אבל אפילו הוא הפך לבריא. ויותר מהכל, לא נאלצתי לוותר על דבר בדרך. לא נכנעתי לדיאטה. היום אני אדם שלם יותר, כי למדתי איך להשלים עם עצמי.

ID-100177570

הכל, זה רק עניין של בחירה בחיים..

קטגוריה : לפעמים היא גם מקשיבה
תגיות : ,