דברים שרואים מכאן
זר לא יבין זאת. ואני כותבת את המשפט הזה ממש בשמחה. מעדיפה שאף אחד מיקיריי, או בכלל, כל אדם על פני האדמה, יוכל להזדהות איתי. להיות הורה לילד נכה, זהו אחד האתגרים היותר קשים שקיימים כאדם. להפוך עולמות, כדי שהילד ירגיש הכי דומה לכולם, כשהוא בעצם די שונה. להצליח לאזן את המציאות עבורו, כשתמיד מקנן בך החלק הזה, שתוהה אם אתה עושה נכון. על כל צעד ושעל בעצם. ואולי העשייה שלך, יש בה לגרום לו להפוך לתלותי. היכן עובר הקו שבין להיות מעורב…למתערב?
זה מלווה אותך בכל רגע ודקה..
כל יציאה מהבית, היא סוג של חמ"ל נייד. לבדוק היטב, אם המקום אליו אתם מגיעים, נגיש עבור הילד. מתאים לצרכיו. האם עלולה להיות שם בעייתיות של מדרגות? איך מאגפים אותה, כדי שהילד לא ייאלץ להרגיש חריג. בשנים הראשונות, פשוט מנעתי ממנו את ההגעה אל המקומות הללו. ווידאתי היטב, שאנחנו לוקחים חלק רק בפעילויות שבהן יש נגישות מלאה. זה הגיע למצב שבו במקום לדאוג לצרכיו של ילדי, מנעתי ממנו השתתפות באירועים ופעילויות. ממקום דואג, שהפך לחרדתי. זה התובנה הזו, הציקה לי הרבה יותר.
היום זה אחרת. אני עדיין בוחנת היטב כל מקום, בטרם ההגעה אליו. אבל היום, בשונה מבעבר, אני דואגת להנגיש, גם את הלא נגיש. אתרים שאליהם הגישה בעייתית, זוכים לשמוע את קולי בטרם הגעתנו. הם מתבקשים, בנועם אסרטיבי, לדאוג להפוך את המקום, לכזה שיהיה ראוי להגעתו של הסופרמן האישי שלי. כניסה למקומות, תתאפשר גם מיציאות חירום, כשבעל המקום, או האחראי, דואג למעבר בטוח ונוח, במינימום "רעש" ומקסימום גישה. אין בי יותר את הביישנות הזו שליוותה אותי תקופה רבה מדי. לבן שלי, יש את הזכות לשהות בכל מקום שיבחר, על אף מגבלותיו הפיזיות.
על מציאות, מודעות ושיוויון
כחלק מאותה מודעות, הולך ומתעורר רצון מבורך לשיווין. הדדיות בין גברים לנשים. אימהות ואבות. זה מה שמפריד בין תקופות. עבר, בו ציפו מן האם להיות זו שדואגת לרווחתם הפיזית והרגשית של צאציה, בשעה בה על האב חלה חובת הדאגה הקיומית והכלכלית, לבני משפחתו. הווה, בו יותר ויותר הורים, מבינים כי אותה חובה היא הדדית ושיוויונית. בשעה בה יותר ויותר אימהות, מבקשות לעצמן עצמאות כלכלית ורגשית, שואפים אבות לקחת חלק בלתי נפרד ברווחתם הפיזית של ילדיהם. אימהות חוזרות למעגל העבודה ולא מרגישות שעליהן להתנצל על כך, או להרגיש פחות אימהות ואבות, שמצליחים למנן באופן מדהים, בין עבודתם מחוץ לבית, לבין שהייה מרצון והנאה, עם ילדיהם. ועתיד, בו התא המשפחתי ירוויח משיוויון אמיתי ובריא, של אב ואם שדואגים לרווחת משפחתם, כלכלית, פיזית ורגשית, בלי כל הבדלים ובלי חיץ מקובע, שמושפע מעבר שכבר כמעט ואין לו מקום בהווה.
ועדיין…בדיוק כמו בהנגשת המציאות עבור מי מבינינו שלא זכה ליכולת פיזית מלאה, גם במהפך המבורך והשיוויוני, יש אבני נגף. אבות, שמבקשים לבלות עם ילדיהם הרכים, נתקלים בבעיה די רצינית, כשהם מבקשים להחליף להם חיתול. פעולה פשוטה לכאורה, שהופכת לפרוייקט רציני במדינת ישראל של 2015. עמדות החתלה שיכולים לשרת אבות, כמו אימהות כמעט ולא בנמצא. וכן, בנושא עמדות ההחתלה עצמו, יש הבדלים מהותיים בין צפון, למרכז, לדרום. בצפון, אין כמעט עמדות החתלה. פשוט אין. לא לנשים ולא לגברים. אני עצמי, מצאתי שהרבה יותר קל לי להחליף לדרדסית חיתול ברכב, מאשר להתרוצץ ולחפש עמדת התלה נגישה וראויה. בערך כמו שאני מעדיפה לסייע לבני להכנס לתא שירותים "רגיל", בלי היכולת לעשות זאת, תוך שהוא נעזר בכיסא הגלגלים שלו, כי לפעמים, תאי שירותים לנכים, הם מצרך נדיר..
בישראל של 2015, ראוי שדברים "פשוטים" לאורה, כמו תאי שירותים נגישים לנכים, או עמדות החתלה משותפות לגברים ולנשים, לא יהיו חלק ממשחק "חפש את המטמון", אלא דבר מובן מאליו. בערך כמו הזכות לכל אדם, באשר הוא, להרגיש שייך.
אם גם אתם מרגישים כמוני, השמיעו קולכם. ולמדיה החברתית יש דרך מאד מוצלחת לייצר רעש בשקט. צלמו תמונות של עמדות החתלה שמעודדות שיוויון בין גברים ונשים והעלו אותן לרשת, עם שיוך לשם המקום ותיוג #מחאתהחיתולים, כדי שאחרים יוכלו להצטרף אליהם. ואם נתקלתם במקומות בהם מדירים גברים מהדבר המדהים הזה שנקרא אבהות, צלמו גם אותם. אפשר לשנות הרבה דברים לטובה.