בכל פעם שיורד גשם

21 במרץ 2015

בכל פעם שיורד גשם, אני עוצמת את עיניי ונושמת לקרבי, עוד פיסה של חורף. האפור אפור הזה, שעוטף את השמיים, ממלא אותי בכוחות מחודשים. בכל פעם שיורד גשם, אני נושאת ראשי אל על ומרשה לעצמי לחזור למחוזות ילדות. לתקופה בה הייתי נאיבית יותר. ילדה יותר. הכל היה אז פשוט.

רגע לפני הגשם..

יש משהו בגשם הזה, שמפיח בי חיים. יש באפרוריות הזו שבשמיים, את היכולת להמס בי אתגרים. רוחות שורקות של קור מעורר ואני כבר ומרגישה את חמימות התום עוטפת אותי. ונדמה, שדבר לא יוכל עוד לעצור בעדי. טיפות קטנות של אושר, מקפצות על החלון. גורמות לי לחייך, מביאות עמן עוד מחשבות. מתעטפת בשמיכה, מגע קטיפה אל גוף נושם ומציאות שמתהווה לה, עוד חלום שמתגשם.

איך חלפה לה השנה, זו האחרונה. רסיסים של אהבה, קליפות של נחמה. ואיך מתוך כאב גדול, הקיצה תקווה חדשה. אני כבר לא אני, הפכתי לאחרת. הרבה פחות כואבת, הרבה יותר מאושרת. צימחתי זוג כנפיים ואותי הן מעיפות גבוה, נוסקת בכל יום מעלה ועוד מעלה ושבה, כשמגיעה לשובע. אותן טיפות קטנות, זולגות על החלון, הולכות ומתאחדות, לכוח רב הופכות.

וכך קורמת עור חדש, ממלא את גופי הצחוק. שואבת את כוחותיי מכל אותן שיחות. נושמת לקרבי את הרוח הנושבת, לוגמת עוד מעט מתוק, עליו אני חושבת. עוד רגע הוא מגיע, את זה אני יודעת. עברתי רבות ואליו משוועת. אעמוד בכל התלאות ולא אדע מנוח, עד שהגשם האחרון ירד ויעניק לי כוח. וכשיגיע, אותי הוא יעטוף. יביט עמוק לתוך עיניי, אנשום אותו קרוב.

בכל פעם שיורד גשם, אני עוצמת את עיניי ונושמת לקרבי, עוד פיסה של חורף. וזה האחרון הקשה הוא לי במיוחד, את העורף. עברתי את האתגר, צלחתי את הקשיים. עומדת יציבה, מוכנה לחיים חדשים. יודעת שהפעם, כבר לא אהיה כה תמימה. ועדיין, שומרת לה, לנאיביות, בלבי פינה חמה. בת של צחוק, חיוך על שפתיים. עיניים נוצצות, שיער גולש על הכתפיים. צדודית של אישה שידעה כבר מסעות. רגליים יחפות, על החול הרך פוסעות. שמיים אפורים, תכולים עוד רגע יהפכו, טיפות שמחות של גשם, את מקומן יפנו. תגיע השמש, תזרח אז שם מעל. אין דבר שלא אגשים, כך נכתב לו הגורל.

ניווט ברשומות

← ומה אם לבוב לא מתחשק להיות בנאי…..

אגדה על הגדה →