ומה אם לבוב לא מתחשק להיות בנאי…..
כשנועם בני הבכור, היה ילדון קטנטן ומתוק (בימים בהם טרם בחן את קצה גבול הסבלנות שלי), הוא גילה חיבה יתרה למשחק בכלי מטבח. אביו של נועם, לא אהד את העניין (וזה נכתב בלשון המעטה. האיש דרש ממני לאסור על בנו את המשחק, פן חלילה יגדל וירצה לעזור לזוגתו במטלות הבית). נועם גדל ולמרבה הפליאה (של אביו) לא קרה לו שום דבר נוראי, מעצם העובדה ששיחק בכלי מטבח (אני לעומת זאת, זכרתי לו את העניין והיום נועם מדיח את הכלים ואפילו עוזר עם הכביסה). כשעידן, פרחח מספר שתיים הגיע, הבהרתי לאדון אבא שלו, שלטובת התנהלות קורקטית של הבית, יטב לו שלא ינסה לנתב את בנו לקריירת צייד ויאהב אותו באותה המידה, גם אם יבחר להיות מלקטת. 
העניין לא עבד כנראה וזמן מה לאחר מכן, הוכרז האיש כנעדר בעת אי מילוי תפקידו. אני…נותרתי להסביר לילדים, שלאהוב לשחק בבצק, זה ממש בסדר. השנים חלפו ועידן גילה שהוא ממש אוהב לצייר. והוא ממש טוב בזה. עידן גם גילה, שהוא אוהב במיוחד לשרטט עיצובי בגדים ובין חלומות על קריירת שירה ומטבח, הלכה ונולדה לה קריירה חדשה: עיצוב אפנה. אני, שממש התלהבתי מזה שיש עדיין סיכוי שיהיה לי מעצב צמוד, פרגנתי לו את התחביב החדש, גם כשתפר לי חולצה והתעקש שאצא איתה לארוחת ערב שבת אצל ההורים. לאבא שלו, הוא לא סיפר וזה מאד העציב אותי.לא נעצבתי מהעובדה שלא שיתף את אביו. את החלק הזה די הבנתי (כשהילד לובש חולצה בגוון שבו האדום מתערבב טיפה יותר מדי עם לבן, האדון מחמיץ פנים..). התאכזבתי להבין שלא משנה כמה נצעד קדימה ונגיע להישגים של שיווין, עדיין יישארו הדברים הקטנים הללו, שיעכירו את האווירה ויתעקשו ליצור הבדלים בין בנים לבנות, לגברים לנשים.
שוקולד…זה יותר לבנים, או לבנות??
הרשת שופעת בדוגמאות למותגים ורשתות שמתעקשים להעמיק את חוסר השוויון המגדרי. הגדילו לעשות, בחברת "קינדר", שברוב תעוזה, לא רק שחדלו לשווק את המתוק הנוסטלגי של כולנו והפכו אותו לשעשוע אניגמתי, של צמד כדורי וופל שוקולדי, שנחים להם בתוך עיסת שוקולד, אלא הרהיבו וחילקו את האליפסה הפלסטיקית לשני צבעים, וורוד וכחול, המרמזים על תכולתם הצעצועית. מדוע צריך להפריע לי, כהורה, אם הילדה שלי תמצא בתוך הביצה, דמות נסיכות, או משחק הרכבה (שהרי ידוע שבנים נולדו עם יכולות טכניות מובנות, כדי שיוכלו לסייע לבנות חסרות ישע, להחליף צמיג עם נקר…)
ככה למשל, זה נראה בסניף טויס.אר.אס בגעש
ולא רק הם. מנהלי הקריאייטיב ברשת טויס. אר.אס שגו באופן די פטלי, כשבחרו לעצב בחלק מחנויות הרשת בארץ, חללי משחק נפרדים לבנים ובנות ואף לתחום אותם בצבעים שכל כך מקובעים עם הגדרות המגדר. וורוד לבנות וכחול לבנים. ומה אם בתי הקטנה, מאד רוצה לשחק במכוניות צעצוע?? האם בגלל שהן נמצאות על מדפי ה"בנים", היא לא תוכל לבחור בהם? ואם חשקה נפשו של בני עידן, לממש את חלומו ולהיות מעצב אופנה מצליח (רק תזכרו איפה קראתם על זה לראשונה…), האם הוא יצטרך להתנצל על שחלומותיו, אינם הולכים יד ביד עם מה שהעולם מנסה לשדר לנו? עם הקיבעון המטריד הזה, לפיו, רק נשים יכולות לעסוק בתחום שנוגע באסטטיקה ויופי??
לא ממש עושה לי חשק להיכנס אל החנות…
הרבה מעבר ליצירת חציצה בוטה, יש בהגדרות הללו סוג של עלבון, כלפינו הצרכנים. נכון..הגברת עינת יונגר כרמלי, סמנכ"ל חברת טויס.אר.אס יצאה בתגובה מסודרת שמדברת על הצטרפותה של הרשת אל שינוי התפיסה המגדרית העולמית ועל התמיכה בשינוי המגמה ובנראות החנויות, אבל לי זה מרגיש מעט מדי ומאוחר מדי. כדי שניתן יהיה לגשר על פערי דורות, הגיע הזמן לחדול מלחפש את השוני שבין נשים לגברים ולשים את הדגש על המשותף שבין המינים. ודווקא בימים הללו, בהם מציינים את יום האישה הבינלאומי (זה שאציין בשעשוע, שלגברים יש חודש שלם בלוח השנה היהודי, לא יגרום לכם לזרוק לעברי כפכף, נכון??) מזווית ראיה של אישה, אני חושבת שתאריכים כאלו צריכים לשים דגש על חוזקותיהם של בני האדם באשר הם, גברים ונשים. לעשות ככל שרק ישאפו לו ולהגשים את כל חלומותיהם, מבלי שיהיו אלה צבעים, שימנעו זאת בעדם.
אוהבת את כתיבתך השנונה – ואת כל כך צודקת!
אהבתיאהבתי