אוהבת..לא אוהבת

מה יש להם, לבני האדם. כמו עדר, נוהרים אחרי כל סיבה לחגיגה. כל תירוץ, הופך למסה דביקה של גיבובי מילים מונוטוניות ומשתפכות. הררי פרחים ופתקים מתקתקים. ארוחות ערב רומנטיות, ואז..הכל מסתיים וחוזרים לשגרת חיים מנוונת, לזוגיות של וויכוחים ודיוני סרק. חגיגות האהבה מסתיימות וכל אחד חוזר לתצוגת תכלית של מי יותר חזק, יותר טוב, יותר מוצלח.

מחר נחזור לשגרה

מחר נחזור לשגרה

מחפשים סיבות לאהוב

חג האהבה. למה אי אפשר לאהוב כל יום? את כל מי שאנחנו מכירים ויקר לנו? מדוע זה חייב להגיע בליווי של זרי ענק של פרחים וקופסאות שוקולד משובח? איך זה שכל כך קשה לנו, לבני האדם, פשוט לאמר שאנחנו אוהבים, מבלי להזדקק לתאריך מסוים, למחווה חומרית, לקהל? אני מוצאת את עצמי מגיעה לתסכול של ממש, מונע על ידי היסטוריה לא סימפטית והווה די מאתגר. רגשית. אולי האשם הוא בי. מחפשת מהות, במקום לנהור אחר מטרה. ואולי…אולי זה בעצם רק בגלל חבלות העבר.

רסיסים מהעבר חוזרים לרדוף אותי..

ID-10051375

ואז..זה קורה שוב והלב כבר לא יודע, אלא לכאוב

אני לא יודעת איך מגדירים אהבה. זאת אומרת…זה הופך ממש ברור ודי קל, כשמדובר ברגשות שאני חשה כלפיי אחרים. ילדיי. הדבר היקר לי מכל בעולם הזה, עולם החומר והרוח כאחד. הרי הם הגיעו, מתוך כמיהה אמיתית שלי. מתוך הרצון לאהוב, לדאוג ולטפל. הם מה שמניע אותי ומה שגורם לי לשאוף להיות טובה יותר. כאם, כאישה וכאדם. משפחתי. על אף תהפוכות גורל וחילוקי דעות, למרות אי הבנות, חוסר בהסכמה ולפעמים קרבות של ממש, אני אוהבת אותם. הם שם, גם אם לא תמיד נגישים כשאני באמת זקוקה להם, הם עוגן של אמת עבורי והסיבה שאני נשארת כאן, במקום בו לפעמים, לא נותרות סיבות של ממש להיות. חבריי. בעולם שהפך מרושת ואלחוטי, אני מגלה נחמה באנשים שאינם יכולים להיות לצידי, להושיט יד ולגעת, אך מהווים מכמרת של הרוח, של הנפש שלעתים, פשוט משוועת למישהו שיקשיב. שיחווה דעה. שיחזק אותנו.

אני לא יודעת איך מגדירים אהבה. אולי כי מעולם לא באמת חשתי נאהבת. ולא. לרגע..רק לרגע, אני לא מתייחסת לילדיי, למשפחתי, לחבריי. על ידם אני חשה נאהבת מדי יום, בכל רגע בעצם. זה אותו אחד, החצי שאמור להשלים את השלם, שמיטב הרומנים הפליאו להגדיר ולתאר, כדבר שגורם ללב לנסוק ולרחף בגלקסיות אחרות, בלי כל רצון, לנחות בחזרה. על כס סך שנות חיי כבוגרת, בין אם בזדון, או בלי כל כוונה רעה, הצליחו גברים לפגוע, יותר מלחזק. לשבור, יותר מלרומם, לרסק יותר מלהניף. אני מוצאת את עצמי משוועת לאהבה, בו בעת בה אני מסרבת לקחת את הסיכון ולאהוב. ואיך בכל פעם בה נפלתי, הלב שותת צער והרוח שרועה אל הרצפה, אזרתי כוחות וקמתי שוב. מסרבת להיכנע אל התבוסה. ואיך הגיע עוד אחד, שבחר להתל בי, להוליך אותי שולל, להיות שם בתנאים שלו וכל עוד רצה, עד שחדל. וזה כאב.

אבל איפה המפתח שלי????

אבל איפה המפתח שלי????

זה חייב להסתיים בטוב. זה כך כמעט בכל הסרטים..

היום הזה, יש בו פיצול של ממש. הלב שלי, בועט ונבעט. הנפש שלי, חוסמת, אך מבקשת להסיר את החסימה. אני מגששת באפלה של כאב, מושיטה את ידיי, בין רסיסים של צער. צוחקת לעברם של סיפורי "חיו באושר ועושר" (החלק של העושר לא באמת קשור לחומר. רק לעומק של תחושה) ניצבת מפוכחת עד כדי כאב. כמה שיחות כבר היו לי, עם אותם חברים של הרוח. כמה פעמים כבר הקשבתי וחשתי איך נגמר בי הכוח. אבל יש בי עוד מעט שלא מסכים לוותר. אני מסרבת להיכנע אל תובנות של בדידות. כמהה אל אותו הרגע, שבו גם אני אתהלך עם חיוך מטופש על שפתיי, כשזיקוקים מרצדים סביבי, גם אם אף אחד בעצם לא ממש יבחין בהם..

אין לרשומה הזו עדיין סוף של ממש. הסיום, בעצם ממתין להיכתב. אני מקווה שזה יקרה בקרוב, כי לסוף הזה, חייבת להיות התחלה ממש טובה.

מודעות פרסומת