יום של כיף. ובלי הסלולארי
זה לא כל כך שונה אצלנו… כשפיצי מלאימה לאמא את המכשיר
היום נגמרה לי הסוללה במכשיר הנייד. המשפט הזה, עשוי להשתמע כאירוע טראומטי, בערך לכל אדם ממוצע. באמצע היום ואני לא בבית ואפילו לא קרובה לנקודת טעינה. וזה אני והאפרוחית הקטנה. ועוד לא מעט אנשים שמסתובבים במרכז הקניות ושנייה…אף אחד לא עובד בעיר הזו?! בהחלטה של רגע, בחרתי להשאיר אותו ברכב. איחלתי לו בהצלחה (מסכן, בכל זאת רגיל אליי..) אספתי את פיצי מכיסא הבטיחות, לקחתי את התיק ויצאנו אל העולם, נטולות רשת הגנה.
עלילות פיצי ואמא בעיר הגדולה..
אחד הימים המדהימים ביותר בחיי!! וכל כולו עם עוללה קטנה, שלימדה אותי כל כך הרבה על עצמי. פסענו יחד, בשדרה צפופת חלונות ראווה ונכנסו לאחת מחנויות רשת בגדים ידועה. ידה הזערורית אוחזת בשלי, זו הבוטחת. ברגע שעברנו את סף הדלת, היא נצמדה אליי, מביטה בהשתאות על שורות שורות של מתלים, עליהם מונחים שלל בדים צבעוניים והכל, מגובה של פחות מטר. יכולתי רק לתאר לעצמי, מה עובר במוח הקטן והמתוק. נחשפת זו הפעם הראשונה לעולם שילווה אותה שנים רבות רבות הלאה. משהו בי ממש רצה להפוך עבורה את החנות למגרש של משחקים, כזה שירגיש לה מוכר ויעלה על פניה את אותו חיוך קסום שהיא מעניקה לי, כשאני ניצבת בסופה של מגלשה, ידיי מונפות מעלה ואני ממתינה לה, שתגלוש ותחבק אותי.
דמיינו לעצמכם מגרש משחקים
משחקים בקולבים
ניגשתי לסרוק בזריזות את הקולבים ופיצי, בעקבותיי. תוך כדי שאני מנסה להחליט, אם אני טיפוס של וורוד, או ירקרק, אני מבחינה בפוחזת קטנה, שמזדחלת לה בין עמודות המתלים, מגלה עולם שלם שאף אדם מבוגר, כנראה כבר לא יגלה. חוץ ממני. נאמנה לגחמות האינפנטיליזם שלי ואל מול עיניהן המשתהות של שתי הדודות שהסתודדו להן באחת מפינות החנות, מצאתי את עצמי משתופפת אל הרצפה ומשתטה לחלוטין. תאמרו מה שתרצו, אין עונג שידמה למשחק עם פעוט. התמימות של פיצי, משיבה לי נשימות קטנות של חמצן נאיביות, שהייתי בטוחה שאיבדתי לבלי שוב. לא הפריע לי האבק שנצמד אל ברכיי וגם לא המחשבה אודות "מה יאמרו האחרים", ביליתי רבע שעה בהנאה צרופה, של משחק עם בתי הקטנה. טוב..יצאתי משם עם שתי שקיות של רכש חדש, אז כנראה שהיה כיף גם למוכרת שעזרה לנו.
גם פוחזות צריכות לאכול
עזבנו את החנות, כשפיצי מפזרת שלל חיוכים אל המעריצות (מדהים איזו יכולת ממגנטת יש לתינוקת אחת קטנה, למשוך אליה קהל רב של אנשים, מעצם היותה היא עצמה) ושמנו פעמינו לארוחת צהריים של אם ובתה. אחד הדייטים היותר מוצלחים שהיו לי בזמן האחרון (נושא בפני עצמו, ללרשומה אחרת לחלוטין) להתיישב בבית קפה, עם זאטוטה שכל כולה פקעת אדרנלין מדהים ולאבד את תחושת הזמן, כשאנחנו מנסות להחליט, מה מתחשק לנו לאכול. פיצי החליטה ראשונה. ברגע שקיבלה לידיה את תפריט הילדים ועוד לפני שבכלל עיינה בו, צייצה "איצה" בקול אסרטיבי נוטף מתיקות ואני..לא ניסיתי בכלל לסרב. עשר דקות לאחר מכן, הגיע אל שולחננו המלצר החביב, אוחז במגש צבעוני ועליו מונחת צלחת אחת, שלוש קעריות וכוס. פיצה ריחנית, ירקות חתוכים, קוביות של פירות וגרעיני תירס ומיץ תפוזים. אני הזמנתי סלט. המבט של פיצי לא נהשאיר מקום לספק. הארוחה שלה הייתה הרבה יותר שווה. כהורה אחראי ואישה מודעת לעקרונות המזון הבריא, אכלתי את הסלט. (ו..העובדה שפיצי לא הסכימה אפילו לתת לי לטעום מהפיצה שלה. רכושנית).
ארבעים דקות אחר כך, רצפה מרוחה בגבינה וקטנטנה עם פרצוף מכוסה בעגבניות, הדייט הזוגי הוכרז בהצלחה! (המלצר קיבל טיפ הגון, אז לא נרשמו פרצופי חוסר שביעות רצון חריגים. הפוחזת דורשת "ידיים" ואני מתנודדת לי בשכרות של אושר לעבר הרכב ונסיכת הקסם בזרועותיי. אפשר לאמר שהספקתי ללמוד לא מעט ב (עוד מעט) 36 שנותיי על פני האדמה הזו, אבל את האושר הצרוף שגלום בלהיות אם לתינוקת, אי אפשר יהיה לעולם להמיר באף סוללה שנשארת טעונה תמיד על 100%.
