לדחות…או לא להיות

אתם מכירים את הקטע הזה, שבו לא משנה כמה שלא תאמרו לעצמכם, שאתם חייבים לעשות משהו כשגרה, כי הוא חשוב וזה רק למענכם ואם לא אתם, אז מי (ועוד כל מיני משפטים, שכשהיינו קטנים ושמענו אותם מההורים שלנו למשל, זה גרם לנו להבטיח לעצמנו, שכשנהיה גדולים, לא נאמר אותם לעולם לילדים שלנו, אבל היום..זה בדיוק מה שאנחנו עושים). אז כבר שבוע שאני עם כאבי שיניים נוראיים!!!

או שהיא פספסה "סייל", או שכואבות לה השיניים..

או שהיא פספסה "סייל", או שכואבות לה השיניים..

כשכואב בשן…כואב הרבה יותר בכיס

זה התחיל לפני בערך שלושה חודשים, כשגיליתי שאחת  המנוולות, פשוט החליטה על דעת עצמה להישבר. ככה, בלי להזהיר מראש. בלי לתת לי שהות להתעלם ממנה. פשוט נשברה. אבל זה לא היה משהו רציני. אפילו לא כאב. אז אם לא כואב..לא מתייחסים. זאת אומרת…כן מתייחסים. מתייחסים אפילו מאד. פעמיים ביום התייחסתי אליה. הבטחתי לזה שזהו,  מחר "על הבוקר", אני קובעת תור לרופאת השיניים ויומיים מקסימום והיא כמו חדשה. והתייחסתי אליה, אפילו יותר, כשאחרי חודש וקצת, גיליתי שהיא עלתה שלב, בהבעת המחאה והחלה מתפוררת לה. שוב, בניגוד גמור להסכמים בינינו. שלושה חודשים אחרי ואני עם כאבי תופת. המרשעת, החליטה להזיז את הסתימה בשן שלידה וליצור לי בלאגן רציני, שעומד להתפרס (בעזרת ה') על פני חמישה טיפולים (גם השיננית קיבלה הזמנה למסיבה בפה שלי) ועד שיסתיים, פריסת התשלומים שלי בכרטיס האשראי, שוב תעבור זעזוע עמוק (שמישהו יודיע למנהל הבנק, שאני לא מתכוונת לענות לשיחות בחודשים הקרובים). וכל זה, בזכות היכולת הנוראית שלי, לדחות דווקא את הדברים היותר חשובים. שחס וחלילה אני אדחה את הישיבה מול המחשב, כשמגיע סייל "מצאנו דרך לגרום לכם לבזבז שוב"..

אני מקווה בשבילו שיש לו תו חנייה..

אני מקווה בשבילו שיש לו תו חנייה..

על טעויות משלמים

מה גורם לנו לדחיינות הזו??? איך זה שאנחנו לא לומדים לקח, מהפעם האחרונה שבה זכינו להצטרך למעמד האצולה, מבלי לפגוש בן מלוכה, שבמקרה תעה לו אל פתח דלתנו, אחרי שסתימה פשוטה, שהוזנחה, הפכה לכתר נטול שרביט?! וזה ממש לא נעצר על כיסא רופא השיניים. זה בדיוק כך, גם עם הדו"ח שחטפנו לפני 89 ימים (ובאמת שממש ממש מחר ניגש לשלם, כי זה היום האחרון) מכיוון שממש מיהרנו (היה עוד סייל..) וכשחזרנו, גילינו שהמגב בחלון הרכב, הפך למתלה מאולתר, של הפקח ה…(בשלב הזה אתם מתבקשים לדמיין שלל מילות חיבה אל לובש המדים שמתחבא מאחורי המדחן ורק מחכה לצאת לכם מזווית העין) וזה אפילו כך, עם הנורה במרפסת השירות, שנשבעתם שתחליפו ושוב אתם תולים כביסה בחושך.

ID-10070219

ככה נראה רעיון. צילום אילוסטרציה (במציאות, רעיונות לא זוהרים ככה)

אבל היי..יצאה לי מזה רשומה! 

הרהרתי בזה לא מעט בימים האחרונים (זה נורא ארוך להמתין בתור אצל רופאת השיניים) והגעתי למסקנה, שהסיבה שאנחנו דוחים את כל הדברים הללו, מאד פשוטה. אנחנו דוחים את הדברים הללו, כל עוד זה לא "כואב" לנו. ברגע שנגלה שכל הגרביים של הנער המתבגר שמסתובב לכם בבית, הפכו עכשיו לוורודות, כי כשהפעלנו את מכונת הכביסה בחושך, דחפנו פנימה, גם חולצה אדומה ונוציא למעלה ממאתיים שקלים, על גרביים חדשות, אני מבטיחה לכם, שדקה אחרי שתצאו מחנות ההלבשה התחתונה, הדבר הבא שתרכשו, יהיה חמישיית נורות (היה "בסייל"…)

מודעות פרסומת