שלושה שבועות וחצי של שכרון חושים. וחולי.

"אמא…אני לא מרגיש טוב".

זה מה שהחל נשמע מהדהד ברחבי ביתנו, בערך לפני שלושה שבועות וחצי. מורגלת בצאצאים חובבי הברזות מבית הספר, זה לא ריגש אותי במיוחד. הניסיונות הלכו וההתרבו, עד לכדי מצב שבו הונהג בבית משטר חדש: "אין חום – יש בית ספר". אז הונהג. בזה אחר זה ובסיסטמטיות ראויה לשבח (רק הסיסטמה. החולי..ממש לא!) הפכו שניים פוחזים למתבגרים זבי חוטם (חה חה, יצא לי תרתי משמע), שעל אף שלא חדלו מלהשתעל (בחיי! מתוך שינה והם המשיכו בתזמורת השעלת) לא בחלו בהתנהלות קלוקלת והמשיכו לפזז חסרי נעלי בית. חום לא היה, אבל התהייה שלי, באיזה שלב אני שוקלת לרכוש מניות נייר-טואלט, רק הלכה והאיצה, כשגיליתי שהם הגיעו למסתור הטישיו שלי. וחיסלו אותו. את כל ארבע הקופסאות! בפחות משבוע!!

עליית המדרגה הגיעה, עם הדרדסית הקטנה. זו ששמרתי עליה מכל משמר (השלב הזה, שבו עדיין אפשר להגדיר להם מה ללבוש וכמה שכבות לעטות על עצמם, בלי לחטוף ריקושטים של "את לא מחליטה עליי!!" – אופוריה!) זו שעטפתי היטב, ודאגתי שתמיד תמיד תסתובב עם גרביים מתחת לנעלולי הבית, אותה האפרוחית, חלתה אף היא! סמרטוטית ורופסת, מנוזלת ומשתעלת בלי סוף, ארזתי את קטנתי היטב ושמתי פעמיי אל המרפאה. בגיל רבע לשנתיים, ביקרה לראשונה הדרדסית אצל אדון רופא ולא לצורך מעקבי התפתחות, או דקירות חיסון (רחמנא ליצלן). לרגל האירוע החגיגי, סחבתי איתי גם את שני המתבגרים. דווקא להם. שילמדו מה זה לצאת בלי חולצה מהמקלחת.

ספוילר – לא כזה פשוט, לצאת מהבית עם שלישיית ילדים חולים

ממרום 15 וחצי שנותיי כאם, ניצבתי ברעד וחלחלה מול הרופא. טוב…אז סטז'ר רפואה (מה?! הוא היה ממש חמוד, אז הסכמתי שיבדוק את הילדים) כשאני מייחלת לאיזו הכתרת "וויראלי. תשתו הרבה נוזלים ותנוחו". הייתי אמורה לדעת שאצלי, זה אף פעם לא יסתיים כל כך בקלות. "שפעת"! הכריז החמוד. "ולקטנטנה, יש דלקת אזניים". עמוסת ניירת מרשמים, שמה החבורה פעמיה, לעבר בית המרקחת הקרוב וחצי שעה לאחר מכן, מינוס כמה מאות טובים (הייתי צריכה לרכוש מניות נייר טואלט, כשהייתה לי הזדמנות..) הנסיעה חזרה הביתה ו..אל מתחת לשמיכות.

לילות חסרי שינה, הם משהו שלא זר לי בכלל. נכון, לרוב הייתי מעדיפה שהם יגיעו בעקבות בילויי מסעיר שכולל יקיצת בוקר פתאומית, עם חורים בזיכרון שלא משאירים ספק באשר למה שקרה, או לא קרה (קרה! קרה!!) בליל קודם, ודמות ספק זרה שמגיחה לה מחדר המקלחת שלי, עם חיוך ביישני שרק מרמז למה שהיו עדים לו הקירות שלי…אבל הקטע הזה בדרך כלל לקוח מאיזה סרט מעניין שאני קולטת, תוך כדי דפדופי שלט של נדודי שינה. או כשהילדים לא מרגישים טוב.

ואז..שגרה

הצלחנו לצלוח את הלילות חסרי השינה. גם את החום הטורדני שכאילו חיכה לרדת החשיכה, כדי לזנק שוב. את השיעולים הכבדים וההתנזלות המעיקה, שגם שרברב מדופלם לא היה מצליח לפתור. הילדים חזרו לוויכוחים סרי טעם, על הנושאים התפלים ביותר (אם נדמה היה לכם שהתגעגעתי…תחשבו על זה שוב) וגברת אפרוח, שבה לפזז לצלילי ערוצי המוזיקה לקטנטנים ולפזר חיוכים שרק בשבילם, אטפס על הר ניירות הטישיו ואקטוף עבורה את הירח.שלושה שבועות וחצי של שכרון חושים. וחולי. וכוווולם הבריאו. טוב, כמעט כולם.

עכשיו אני זו ששוכבת במיטה, בפיג'מה, עטופה בשמיכה ורועדת מקור, עם חום שהולך ומטפס ובלי הזר המסתורי עם החיוך הביישני, שיכין לי ספל של תה חם. משתעלת ומנוזלת. וכותבת לכם. אם מישהו מכם נדבק, אני לא לוקחת אחריות..

פק"ל חולי

פק"ל חולי

מודעות פרסומת