עולים מדרגה?!

לילדיי אין אב פעיל. למדתי להשלים עם העובדה הזו, על אף שמחשבות שעולות ומנקרות בי לעתים לא קרובות מדי, גורמות למשהו בי להיעצב. אני רואה אבות, פוסעים עם ילדיהם, דוחפים עגלה עם עולל מחויך ושמח ולאלפית של שנייה, לבי נחמץ. גם אני רוצה. זה לא מגיע ממקום של חוסר היכולת לתפקד כאם. כהורה. בין אם מרצון, או מאין ברירה, כבר כמעט כעשור, שאני מתנהלת בעצמאות מוחלטת. בלידה האחרונה, אף הגעתי לחדר הלידה, כשאני מלווה באמי ולא בבן זוג. כי זו הייתה המציאות שלי.

דברים שכיף לראות

דברים שכיף לראות

נכון, לפעמים אני פוקחת את עיניי בבוקר (איך שוברים את השעון המעורר, בלי לעשות רעש והיכן מחביאים את הראיות?!?) ומפנטזת על לסנן בפינוק את המשפט "מאמי, נכון שהיום תסיע אתה את הילדים לבתי הספר?", אבל אז אני מגלה ש..בחלומות שלי ומתקלפת מהמיטה בחוסר רצון משווע. המקום הזה, של לקנא בדשא של הגננת (לא זו שמפעילה מדי יום 35 ילדים. עד כאן), מגיע מרצונו הבסיסי של כל אדם, להיות נאהב. להיות מסוגל להתפנק לפעמים. סתם, על פי גחמה. ואז אני מביטה בהם שוב. אב וילדו, מחייכת (טוב, כמה אפשר לקנא..) ומתמלאת הערצה. איזה כיף לה, לאותה אם, שבורכה בגבר תומך. בבן זוג מפרגן ומבין שלהיות הורה, זוהי זכות אדירה והיא מגיעה עם שכר עצום. לא כזה שאפשר לקנות בו רכב חדש, אבל משהו אפילו טוב יותר. לפני שלושים שנה, להיות אבא, היה בעיקר ללכת לעבודה, לחזור בערב ולהביא מתנה. אמא בישלה, כיבסה ודאגה גם לשבת עם ילדיה ולסייע בהכנת שיעורי הבית. לאספות הורים, הגיעו לרוב האימהות ובימי ההולדת בגן, השיר הראשון, היה "אמא יקרה לי".

אבל הרבה דברים השתנו מאז. יותר ויותר אבות משלבים בהצלחה יתרה, עבודה במשרה מלאה, עם הרצון והיכולת לקחת חלק בלתי נפרד בחיי ילדיהם, במקביל ויחד עם האם, שעובדת אף היא ותומכת בפרנסת המשפחה. אבות שמחים (טוב…מתעוררים בקושי ומדדים בעיניים חצי עצומות אל המטבח. כמו האימהות) להתעורר בלילה, להכין את בקבוק החלב ובחברות התמ"ל, הגדילו לעשות ולייצר כפית בעלת ידית ארוכה, שתמנע מהאב להיאבק עם האבקה. אבות מלווים את ילדיהם, אל וממוסדות החינוך ובגני השעשועים, הפכו ספסלי הריכולים של האמהות לספסלים מעורבים של ריכולים. עכשיו גם אבות לוקחים חלק בקבוצות הוואטצאפ של הגן ומעלים מתכונים לעוגת השוקולד בלי קמח/ביצים/סוכר, כי חצי גן אלרגי.

מה הבעיה עם "להורה ולתינוק"?

מה הבעיה עם "להורה ולתינוק"?

אז איך זה, בעידן שבו יש יותר ויותר מודעות להורות שוויונית והרשתות החברתיות מלאות בקבוצות נפלאות של תמיכה עידוד ושיתוף, עדיין קיימים מי שבוחרים לקבע את העבר הלא נוסטלגי? איך זה, שיש עדיין חברות, כמו חברת "אקרשטיין" למשל, שמתעקשות להשריש את ההבדל התהומי, בין הורות של פעם, לזו של היום? רק לאימהות מגיעות אבני שפה מונמכות, שיסייעו להן להעלות ולהוריד את עגלת הילדים? לאבות לא מגיעה שותפות באבן שפה שכזו? מהם, מצופה להיות "חזקים וגיבורים, רק מכיוון שפעם, לפני כמה עשורים, היה להם סולם שהגיע עד לשמיים?אין לי כל בעיה עם הדימוי האימהי (על אף הסטראוטיפ השוביניסטי משהו) אני לגמרי בעד אימהות מוחצנת ובעצמי, אם שמתגאה בהיותה דמות דומיננטית בחיי ילדיה. אבל מפריע לי (מאד מאד מפריע לי) הניסיון הזה להדיר מהמשוואה המשפחתית החדשה אבות מצוינים וגברים מדהימים, שהיכרותי האישית כמה מהם, גורמת לי להעריצם.

אחד היתרונות של הרשת החברתית, היא האדרה של נושאים בעלי חשיבות והדרה של תחומים, שמקומם להשתנות. ההתנהלות של חברת "אקרשטיין", רחוקה מלהיות קורקטית. זו התנהלות מיושנת והיא מוסיפה לחיץ שנשים וגברים רבים וטובים פועלים רבות, על מנת לצמצם. אנחנו כאן, כדי שקולנו יישמע. כדי שהילדים שלנו, יגדלו לתוך עולם שבו גם אבא מבשל את ארוחת הצהריים ואמא, גם היא יוצאת לנסיעות עבודה.

עכשיו הזמן לשנות.

רשומה זו תוכננה להיות חלק ממהלך של קבוצת הבלוגרים של הכוורת, בו משתתפים מעל 40 בלוגים במטרה להוציא את אבן השפה בה דובר ברשומה מן השוק. לשמחתנו, הודיעה לנו חברת אקרשטיין מיד עם העברת הבקשה להסרת האבן מן הקטלוג כי הם אכן מתכוונים לעשות זאת בהקדם והודו לנו על פנייתנו.
אנחנו מסירים בפני חברת אקרשטיין את הכובע על בחירתה לתרום להורות השוויונית בישראל ומצפים לראות את האבן מוסרת מן הקטלוג בימים הקרובים.

מודעות פרסומת