על חורף קר, מרק חם ודברים שלומדים רק מניסיון

בחיי שהייתה לי רשומה אדירה.

קסם שממתין להתרחש

קסם שממתין להתרחש

ישבתי אחר הצהריים מול המחשב. הילדים היו על השטיח לימיני. שני הגדולים, בחנו את סבלנותי, על ידי החלפת מהלומות ספק במשחק, ספק ב"בוא נבדוק באיזה שלב אמא מעיפה עלינו כפכף", בשעה שהקטנטנה ישבה לצידם, אוחזת במחברת הציור שלה ובעט (היי, היא הצליחה לקחת לי את העט, מבלי שהבחנתי!) משרבטת לעצמה, תוך כדי שהיא מסננת לעבר הבנים "ששששששש" ומנפנפת לעברם באצבע מזהירה. הילדה הזו, היא כל כך אני! התחלתי לכתוב, משתפת אתכם במה שעבר עליי היום. מספרת לכם על כך שהמחנכת של יורש העצר כועסת עליי. על הודעת הוואטצאפ ששלחה לתלמידיה, בקבוצה הכיתתית. על כך שלא מקובלת עליה ההיעדרות הכיתתית הכוללת ושקצת גשם לא אמור להרתיע אף אחד ולגרום לו להיעדר מיום הלימודים. אני לגמרי מבינה את הכעס שלה. הרי להשאיר את הילדים בבית, תוך שאני יוצרת לעצמי, במו עצמי, כאוס טוטאלי, הייתה בדיוק המחשבה שהובילה אותי, כשבחרתי שלא לשלוח את הילדים לבתי הספר. הרי…פעלתי על פי גחמה ולא תוך שאני מציצה מחוץ לחלון ורואה את הבית של דורותי מתעופף שם בחוץ, כל הדרך מקנזס.

לא רק לאניני טעם

לא רק לאניני טעם

הסערה בחוץ, לא הראתה כל סימנים של רגיעה וזה היה בדיוק הזמן לקסום לנו מרק חם ומהביל. אבי היקר, שמכיר את חיבתי הקרניבורית לגרונות הודו (אמרתי קרניבורית, לא אמרתי גורמה) צ'יפר אותי בשקית גרונות טריים. אז הרשיתי לעצמי לזנוח אתכם, אבל ממש למעט זמן. מספיק זמן כדי שאוכל לקצוץ בצל גדול, שני גזרים בינוניים וצרור של סלרי עלים, חתוך לרצועות דקות. אחרי שאידיתי את כל זה במסאז' של שמן זית שהתחמם בסיר, בעל תחתית כבדה, מפתה את הירקות להזהיב ולהתרכך, בדיוק במידה כזו שיקבלו לקרבם שתי כוסות של שעועית לבנה (אני מודה שאני מעדיפה לקצר את הדרך ולשמור במקפיא כמה שקיות של קטניות שלא צורכים השרייה מראש, אבל יש לי גם מאלה שדורשים תשומת לב מוקדמת במזווה). אחרי שערבבתי את כל התקרובת והוספתי מלח ופלפל (הולכת על קלאסי) הוספתי את הגרונות השטופים וכיסיתי הכל במים. אחרי שכל החגיגה הזו הגיעה לרתיחה, הנמכתי את האש והנחתי לשף הקטן לתזמן לי ארבעים דקות.

כל אחד צריך שף פרטי בבית

כל אחד צריך שף פרטי בבית

זה היה זמן מצוין לחזור אליכם ולספר לכם איך מתפזרים הניחוחות הטובים ברחבי הבית, משדלים את הילדים לצאת מהחדרים ולשאול "אמא…מה הכנת?", אבל אז, נוכחתי לגלות שהרשומה נעלמה. הפכתי את המחשב, אולי המילים נפלו מתחת למקלדת. זה שעשע רק בתאוריה. התחלתי להילחץ ולחפש כל דרך אפשרית לשחזר את כל שכתבתי. הרגשתי איך התאים האפורים מתאדים לי מהראש ואת מקומם תופסים תאי קריז עדתיים, חמושים ברצונות עזים למסיבת יאסו מאולתרת, עם סט הצלחות החדש. הצלחתי להשתלט על גחמת הפיוז השרוף ואצתי לי למחוז מבטחים, אל שותפיי למילה הכתובה. הם בטוח ידעו איך להציל אותי מעצמי. חרף כוונותיהם האדירות, והחיבוק הווירטואלי המדהים שלו זכיתי (מנסה למצוא את חצי ספל המרק המלא…) הרשומה – פשוט נכחדה. טעות פטאלית של מי שהניחה למוזת הכתיבה לתעתע בה ולא דאגה לגבות את עצמה בגיליון נתונים.
בחיי שהייתה לי רשומה אדירה. אבל עכשיו, תצטרכו להסתפק רק בזו. ובמתכון למרק טעים וחם, אבל את זה הייתם מקבלים, גם לו פשוט הגעתם לבקר. בואו ונתפשר על זה שבפעם הבאה, אני מבטיחה לצרף גם מתכון ללחם ממש שווה?

unnamed (7)

יותר מזה לא צריך. אולי פרוסת לחם ביתי.

מודעות פרסומת