רק (אני) על עצמי לספר ידעתי

שוב עוד מעט יום הולדת. ומפעם לפעם, כאילו שמישהו מזיז את המחוגים מהר יותר ויותר. יד נעלמת, זו שאחראית על הימים שחולפים, על שעות שאצות להן במעלה חיי, מדפדפת בין דפי לוח השנה. הופכת עוד גיליון.השנה האחרונה, הייתה מהירה במיוחד. כל כך הרבה אתגרים השארתי מאחור. מאבקים על מה שידעתי שצודק. תלאות של הלב. של הנפש. ואז – אי של שפיות. נקודה בזמן, בה יכולתי פשוט לעצור ולנשום. לפקוח את עיניי ולחייך. להבין שהצליח לי לא רע. אבל דווקא אז, בדיוק כשהצלחתי לנער מעצמי מעט אבק בירוקרטיה, מנסה להישען לאחור וליהנות מהנוף שנשקף מהדרך, הן צצו. שאלות שהצליחו לכסות את הנוף הפסטורלי, במעטה ערפילי טורדני. "את כבר לא ילדה, את יודעת", הן התחילו להקשות. "עשית את כל מה שחלמת? סיימת את כל מה שרצית לעשות?"

אבל מה בעצם רציתי? מה קרה להם, לכל אותם חלומות? הם עדיין שם. ואין לי כל כוונה לוותר עליהם. הם רק אולי נדחקו מעט, בין מטלות של יומיום ובין אתגרים של מציאות. אבל הם שם.

אני מיכל. ויש לי שלושה ילדים מדהימים. כל אחד מהם – חלום שהתגשם. כל אחד מהם, גם דואג להזכיר לי מדי פעם, כמה שהאימהות היא דבר מעצים ומעשיר, באותה נשימה בה היא גם חתיכת פרויקט. הספקתי ללמוד ולהשכיל (ובמחסן יש קופסא, עם ההוכחות. מחכות בסבלנות ליום בו אעשה איתן משהו, מעבר להעלאת זיכרונות על לילות בלי שינה, כי יש עוד עבודה שצריך להגיש, בדיוק כשאחד הדרדסים בוחר להתעורר עם כאבי בטן, אחרי שהיה חייב להוכיח לעצמו ולי, שיצליח לאכול את כל הפנקייקים שבצלחת…) טיפסתי בסולם התפקידים והתיישבתי על כיסא די נוח, אבל אז גם הבנתי שהרבה יותר נעים לי, כשהבוסים שלי מתווכחים ביניהם, מי יערוך היום את השולחן לארוחת הצהריים (הם לא באמת הפנימו עדיין, שיש גם שולחן שצריך בסוף לפנות…) אז בחרתי שלא להמשיך ולטפס כרגע על סולמות. יש כוכבים שאפשר לקטוף, בין הדחת כלים לקיפול כביסה.

unnamed

במקום בו מגיעות המחשבות הכי נקיות..

אני מיכל. וזו הפינה הקטנה שלי. רק שלי. ושלכם. לכאן אני אחמוק, בכל פעם שארצה לספר לכם על משהו שקרה לי, בלי שאף אחד ידע. על מחשבות, שהחליטו שנמאס להן להישאר אצורות בי וממש רוצות לעבור בין אצבעותיי ודרך המקלדת, אל הדף.

דרככם, אוכל ללמוד ולהכיר את עצמי טוב יותר. להמשיך ולחלום.

מודעות פרסומת