הולכת לאיבוד וממציאה מתכון לבצק שמרים

20150103_122353 (1)בסוף השבוע האחרון, בינות לערימת ילדים מתכרבלים, וערימות הכביסה (שאיתה לא עוזר להתכרבל, היא פשוט לא מסכימה להתקפל לבד ולקסום עצמה אל הארונות) התחלנו שוב לשוחח, אני ואנוכי. זה קורא לא מעט ובזמן האחרון, זה אפילו מגיע לכדי תובנות. ממש ילדה גדולה. הנה אני, בחלק הפחות עמוס של חיי. אחרי שבע שנים של מרוץ מטורף והגעתי לרוויה. בחרתי לשבת, להרים את הרגליים ולהישען לאחור. אם מישהו היה אומר לי שיגיע היום שבו אני אמצא את עצמי מסתובבת בבית, באור יום, בטריינינג, בלי שאהיה עם צמרמורות וויראליות ומוקפת בספלי תה וגלילי נייר, הייתי ללא ספק שולחת אותו לבדיקת רופא. אני, זו שמורגלת לשנים של עבודה מסביב לשעון (לא שלהיות הורה זו אג'נדה התנדבותית) ומגיעה אל המשרד, גם עם חום של 39 מעלות, מוצאת את עצמי מתלבטת אם להתחיל את היום, בהדחת ערימות הכלים שהשאירו הפוחזים מחגיגות הלילה שלהם, או ללכת על סטייל ולהפעיל מכונה, תוך כדי שהקטנה משתרכת אחרי עם ערימת בובות בד שהיא מנסה להגניב פנימה, למכונה. בפעם היחידה שזה הצליח לה, זכיתי בערימת גרביים וורדרדות. של הבנים. וזה עלה לי ביוקר. ביקור בחנות העודפים, אבל עדיין ביוקר (הם הבנים של אמא שלהם. תראו להם "מבצע" והם ימצאו את הדרך לצאת עם כמה חליפות חדשות…)

יש לי יסוד סביר להאמין שיש לזה קשר ליום ההולדת שהולך ומתקרב בצעדים גדולים מדי. זה ככה כל שנה. סוג של רגרסיה רגשית, אינפנטיליזם מוגבר ומכוון. עניין כזה של "יחסינו לאן", כשאני ניצבת מצד אחד ואנוכי…מהצד האחר. בחודש הזה שקודם ל"אין חגיגות" (זו שחוגגת לכולם ויוצא שכמעט כולם שוכחים שהיא הזדקנה בעוד שנה), אני נחלשת. רגשית ופיזית. לפני שנה זו הייתה דלקת גרון שהצליחה לעשות לי אמבוש והשנה…ראה זו פלא – עוד דלקת גרון. (שנה הבאה הולכים על שפעת. אני בעד לגוון).

החודש האחרון היה אפילו יותר רגיש. הרבה שנים שלא טבעתי ככה. רגשית. וזו גם הפעם הראשונה שלא הושטתי יד למצוף. טבעתי במודעות וצללתי לעומקים באופן מאד ברור וחיכיתי שהגל יחלוף. עוד חודש אחגוג 36 שנים להיווצרותי (שיוואווו, אני עומדת לחצות את קו ה-35 וזה ממש עניין לא פשוט) והגעתי לסוג של צומת. כזו שממנה חייבים להחליט, לאיזה כיוון פונים. יש לי רזומה לא רע בכלל. בגילי המופלג (היי, לא לסקול אותי. 36 זה גיל ממש מכובד) אני אמא לשלושה (אמרתי לכם מכובד..) השמדתי עשרות סופי שבוע, בתקופת הלימודים, בפרויקטים של תכנון מבנה כזה או אחר (ואת התעודה שקיבלתי, הקפדתי לניילן היטב, לפני שהיא עברה אל המחסן, ליד תעודת הבגרות) השקעתי למעלה מעשור בקריירת ניהול רכש (וזה עוזר המון כשאני צריכה להתמקח עם נותני השירות בחברה הסלולארית, כששוב אני מגלה שהחיוב החודשי קיבל יכולת עצמאית לתפוח), נלחמתי בגופים בירוקרטיים והפכתי שולחנות במחלקות רפואיות שונות (אוהבת לגוון, זוכרים?), כדי להחזיר לעצמי את כל הזכויות שמגיעות לילדיי (סיפור ארוך…אולי בפעם אחרת) ובתוך כל זה, הרגשתי את תחושת הקבס עולה וגואה בי.  ואז בחרתי לעצור את כל זה ולהפוך לאם במשרה מלאה. בלי חופשות מחלה, בלי תנאים סוציאליים (להסתובב בבית בטרנינג, לא נחשב לתנאים) ומתנת החג שלי לעצמי, היא בדר"כ כלים חד פעמיים. פחות כלים להדיח…

זה דבר מדהים – האימהות. להצליח לנווט בין הילדים, לבין הבית. לתפקד גם כשרת הפנים וגם כשרת החוץ ולטפוח לעצמי על השכם (תרגישו חופשיים להוסיף "כיפאק היי") ואחרי כמעט שנתיים בבית, עם הילדים, כל כך קשה לחשוב על החזרה לעבודה משרדית. לראות את המבט המאושר הזה שבעיניים שלהם, כשאני זו שמגיעה לאסוף אותם מבתי הספר, שבבית ממתינים סירים עם אוכל חם (פחות נחמד להם שאני גם זו שחופרת להם על הכנת השיעורים ומתזמנת להם את ענייני המדיה…) להצליח להשאיר את סלי הכביסה במצב שבו הם לא גואים מעל גדותיהם, בכלל הפך לניצחון שלי עם עצמי. אז איך זה שעם כל תחושות האושר (ואני באמת באמת מאושרת), אני עדיין מרגישה חסרה. עדיין מסתובבת סביב עצמי ומחפשת את מה שיפסיק את תחושת הכרסום המעצבנת הזו. עשייה. אתגר מחודש.

אבל זה כבר כמעט ומאחוריי. ענני חוסר הוודאות מתחילים להתפזר ואני הולכת ומגבשת את עצמי מחדש. אתמול אפיתי (אינדיקציה מובהקת לחמצן מחודש) ולא סתם. אפיתי עוגות שמרים! (אתם לא יודעים עדיין, אבל בצק שמרים, לא אוהב לישה מתוסכלת) ואת בצק השמרים – רקחתי אני! (כן כן, אני ממש גאה בעצמי כרגע). כשאני מרגישה שאני רוצה ליצור משהו חדש, אני ממקדת אליו את כל האנרגיות שלי. יושבת מול דף לבן ומתחילה לשרבט. מצרכים, מינונים. זה בדרך כלל השלב הראשוני. ואז…אני נכנסת אל המטבח. ושם מתחיל הקסם! הילדים כבר יודעים שזה "הזמן של אמא" ולרוב, הם מצליחים להעסיק את עצמם, עד שריחות נעימים מתחילים להתפשט בחלל הבית. אז הפעלתי את המיקסר (אני מפעילה אותו "על ריק". המנגינה הזו עושה לי לחייך) והתחלתי לרקוח.

מזגתי לקערת המערבל ל600 מ"ל חלב שחיממתי קודם במיקרוגל (אפשר גם בקלחת, אבל לי אין סבלנות) ואליהם הוספתי 5 כפות סוכר (לכו על סוכר חום בהיר. הטעם שלו מעודן והוא נטול תוספים מלאכותיים, שזה בכלל כיף), ביצה, 2 כפיות שמרים יבשים וגרידה מלימון אחד (אפשר להמיר בגרידה מתפוז. הארומה מדהימה!) הנחתי לוו הלישה לרקוד והוספתי אל הקערה קילוגרם של קמח חיטה רב תכליתי, בעדינות, אבל ברצף. דקותיים לאחר מכן, בזמן שהבצק התחיל להיווצר, הוספתי 100 גרם חמאה שריככתי על השיש, מספר שעות קודם לכן וחצי כפית מלח. חשוב מאד להכניס את המלח ממש בסוף, כשהבצק כבר יציב. המלח והשמרים לא מצליחים לחיות יחד בשלום. החמאה הלכה ונטמעה בבצק והמסה הפכה גמישה ורכה רכה. הנחתי למערבל לעשות בבצק כרצונו במשך עשר דקות ואז העברתי אותו לקערה ששימנתי בהתזה קלה (איך הם ממציאים את הטריקים המגניבים האלה..) וכיסיתי להתפחה ולהכפלת הנפח. בקיץ, זה קורה אחרי פחות מארבעים דקות. בחורף, צריך להיות קצת סובלניים (לא התחום החזק שלי), במשך כשעה ורבע.

unnamed (4)

כמה סבלנות צריך כדי להגיע לדבר היפה הזה

 

הוצאתי את הבצק מהקערה ולשתי אותו קלות בידיי, כדי להמריץ את רשת הגלוטן וגם כדי ליהנות. חילקתי את הבצק לשלושה חלקים ורידדתי אותו לעלה מלבני. מהנקודה הזו, תרגישו חופשיים לתת דרור לחוש היצירתי שלכם. מרקחות פירות, ריבת חלב, שוקולד, ממרח תמרים, חלבה – ככל העולם על רוחכם. מורחים את הבצק ומגלגלים לגלילה. אם תחצו את הגלילה לאורכה ותפתלו את שני החלקים זה בזה, תקבלו חלת שמרים מקושטת ושמחה, שתוכלו להעביר לתבנית מאורכת ולהניח להתפחה קצרצרה נוספת, של כרבע שעה. מריחה של העוגה במעט חלב, תגרום לעוגות להבריק וכארבעים דקות בתנור שחומם מראש ל 170 מעלות, יזהיבו את מעשה האמנות ויפזרו בבית ניחוחות שיביאו אליכם את השכנים.

unnamed (3)

זהו. הקסם התרחש.

 

 

מודעות פרסומת